טרילוגיית גירז אוף וור על האקסבוקס 360 הם אולי המשחקים ששיחקתי וסיימתי הכי הרבה פעמים. הסיבה היא לא רק בתצוגה היפהפיה של העולם האפוקליפטי הטראגי שנקרא סרה, או בפסקול הסינמטי האפי המלהיב. גם לא רק במשחקיות המצויינת שהמציאה מחדש את מכניקת המחסה, והפכה את חווית הגייפליי לממכרת במיוחד. הסיבה לכך שחזרתי שוב ושוב לטרילוגית גירז אוף וור היא החוויה הקולנועית האפית שהיא נותנת לשחקן מהרגע שהוא לוקח את השלט לידיים, דרך כל שלבי המשחקים וסרטוני הביניים ועד לסיומה.

הטרילוגיה מתרחשת בעולם אחר, Sera, ובדומה לבני האדם על כדור הארץ גם אלו על סרה עסוקים כל הזמן במלחמות. וכמו על כדוה"א, גם על סרה הסיבה העיקרית למלחמות היא שליטה על מקורות אנרגיה. על פני כדוה"א זה נפט, ועל פני סרה זה אימולשן. האימולשן הוא חומר זרחני שנמצא בשפע באזורים שונים בסרה, ובני האדם מצאו דרך להשתמש בו כמקור אנרגיה זמין וזול. אלא שלמדינות רבות לא היתה גישה לאימולשן והן החלו להתמוטט כלכלית, הקואליציה הזאת נקראה Union of Independent Republics או UIR. מדינות אלו פתחו במלחמה נגד קואליציית המדינות שכן היתה להן גישה לאימולשן, שנקראה Coalition of Ordered Governments או COG. במלחמות החורמה הללו, אשר נקראו Pendulum Wars, שני הצדדים הפסידו, כי מיד עם סיומן התרחש אירוע אפוקליפטי שנקרא Emergence Day או E-Day. אירוע זה היה תחילתה של פלישה בקנה מידה פלנטרי של גזע מפלצות בשם לוקוסט, המפלצות הללו בקעו מאינספור בורות שנפערו באדמה ושטפו את כל הפלנטה תוך שהן משמידות כל דבר שנקרה בדרכן. שני הצדדים – ה UIR וה COG – שהיו אויבים מושבעים, נאלצו לשתף פעולה במלחמה נגד הלוקוסט. וכאן מתחילה טרילוגיית גירז אוף וור, אשר מתמקדת בחיילי ה COG, וספציפית במפקד צוות אחד – מרקוס פניקס.

כמו השם של המפתחת – Epic Games – הכל בטרילוגיה הזאת הוא אפי. וכן, כל פעם שאני משחק את הפתיח של המשחק השני – הפלישה של בני האדם ללב ארצם של הלוקוסט – אני מתלהב מחדש.
טרילוגיית גירז היא המשחקים הכי "אמריקאיים" שיש – כל הדמויות (הגיבורים וגם האויבים) הן שריריות בקטע מוגזם, וההתנהגות האגרסיבית והאלימה שלהן מפוצצת טוסטסטרון. אפילו כלי הנשק הם מאסיביים בקטע כמעט מגוחך. אבל זה עושה את העבודה וזו אחת הסיבות שאני אוהב כל כך את המשחקים האלה… הכל במשחקים האלה כל כך צ'אנקי ומאסיבי שאפיק אפילו נתנו לאופי הפיזיקה הזה שם – Meat Cube.

Gears of War 1
גירז אוף וור הראשון היה משחק תקדימי כשיצא בשנת 2006. הוא היה תצוגת תכלית של המנוע הגרפי החדש של אפיק, Unreal 3, ועשה את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר – יותר משהוא עזר למכור קונסולות אקסבוקס 360 הוא גם עזר למכור רשיונות ל Unreal (שעד כתיבת שורות אלו הוא המנוע הגרפי הנפוץ ביותר בעולם פיתוח המשחקים).
מלבד הגרפיקה הכל כך מרשימה לזמנה, המשחק כולל גם מצלמה "סינמטית" – לדוגמה, כאשר אתם רצים המצלמה עוקבת אחריכם כאילו הצלם בעצמו רץ אחריכם. המשחק הראשון זכה לרימייק על האקסבוקס One, אבל רבים רואים בו רימייק לא ראוי כי הוא שינה לחלוטין את סרטוני הקישור והפך את המשחק לפחות אפל. וזה קצת פוגע באוירה כי בגירז הראשון יש הרבה מוטיבים של אימה, והבחירה האמנותית של צבעים אפרוריים וסביבות חשוכות ואפלות מתאימה לתמה הזאת. אציין שאני דווקא נהניתי מהרימייק, למרות שזיהיתי בו לא מעט באגים, בעיקר בהתנהגות של שאר שלושת חברי הצוות שלי שלפעמים היו נתקעים במקום ללא שום סיבה או אפילו נעלמים, וחוזרים לעצמם רק בתחילת הסצינה הבאה. בכל מקרה, למעריצי הסדרה הייתי ממליץ לשחק בשתי הגירסאות.

הטריילר הראשון של Gears of War שעלה לאויר ב 2006 נקרא גם Mad World (על שם שיר הנושא שלו שהוא גירסה של השיר המקורי של "דמעות לפחדים"), והוא קיבל מעמד אגדי כאחד הטריילרים המשמעותיים ביותר בתולדות הגיימינג:

Gears of War 2
המשחק השני יצא שנתיים אחר כך והיה משחק ההמשך המושלם. הוא לקח את כל מה שהיה מלהיב במשחק הראשון והעצים אותו – יותר אויבים על המסך, יותר כלי רכב ענקיים, ויותר בומרים, קורפסרים וברומאקים (סוגי אויבים). אבל מצד שני הוא גם הדגיש במיוחד את מציאות המלחמה הטראגית שבה שרוי העולם של סרה, ותנו לי להגיד לכם – הוא לא חסך בעניין הזה. בפעם הראשונה ששיחקתי בו הייתי בטוח שכל הצוות שלי הוא Bullet Proof, טוב כולם אולי חוץ מקארמיין 🙂 אבל המשחק הזה הצליח להעיף לי כמה כאפות עלילתיות שבאמת לא הייתי מוכן להן. אכן, מלבד הגרפיקה היפהפיה ומכניקת הגייפליי המעולה והממכרת, המשחק הציג עלילה מעניינת שהושלמה עם תסריט ומשחק (Acting) די חסרי תקדים לזמנם.
מלבד הטרגיות הנוראית של מלחמה, המשחק נוגע גם בנושאים עמוקים יותר כמו פאשיזם, שהרי ה COG הוא ארגון פאשיסטי דורסני במיוחד, ומהו תפקידם של החיילים במערכת פאשיסטית כל כך שמצד אחד תומכת בהם ומצד שני משתמשת בהם ככלים לכל דבר וזורקת אותם הצידה לפי צרכיה. בנוסף, מתישהו במשחק מתבהר שהלוקוסט בעצמם נמצאים במלחמת הישרדות אין ברירה, ופתאום כשהצלחתי לפוצץ לאחד מהם את הראש עם Headshot מכוון היטב, זה גרם לי לתהיות על מוסריות ומיליטריזם… אבל כמובן גם לסיפוק 🙂
טרילוגיית גירז הראשונה היתה חוויה סינמטית אמיתית, כאשר השיא שלה הוא גירז 2, וזו החוזקה העיקרית של המשחק המדהים הזה. לדעתי עד היום זהו משחק הגירז הטוב ביותר.

אני אישית שיחקתי בעיקר בקמפיינים כשחקן יחיד ונהניתי מהעלילה, מהאווירה האפוקליפטית הייחודית וממכניקת היריות והמחסה המצויינת. מבחינת משחק אונליין, רבים טוענים שהשיא של הסדרה גם כאן היה בגירז 2 שהדגש בו היה בעיקר על הכישורים והניסיון של השחקן נגד כל השאר. בניגוד למשחקים הבאים בסדרה שהתמקדו יותר בשיתוף פעולה בין שחקנים וניצול חולשות האויב.

Gears of War 3
המשחק השלישי ממשיך ומרחיב את הסיפור של המשחק השני ומתמקד באויבים החדשים, הלמבנט, שהם לוקוסט שחלו במחלה מסתורית שגרמה להם לעבור מוטציה אלימה. מחלה שנגרמה ככל הנראה מכרייה בלתי פוסקת של אימולשן ע"י מדינות ה COG. המשחק השלישי הוא אכן המשך ישיר של השני, ולמרות שהציג הרבה שיפורים גרפיים הוא לא היה קפיצת מדרגה מטורפת כמו שהיה המשחק השני. הוא הציג גם את הנשק ה"ישן" Retro Lancer שהפך לנשק האהוב עלי בעיקר בגלל אופציית ההסתערות שלו והעוצמה שלו. הכח העצום שלו גורם לרתע רציני, אבל לשחקן טקטי כמוני שיורה צרורות קצרים ומדוייקים, זה הנשק המושלם.
ואל תשכחו את שיר המטאל המגניב של Ice T ו Body Count שהיה הפסקול של המשחק השלישי. שיר שכמה שהוא מגניב, הוא מחוויר לעומת הפסקול התזמורתי הסינמטי היפהפה של הסדרה כולה, שתוך כדי שאני כותב את זה הוא מתחיל להתנגן לי בראש.

Gears of War Judgement
Judgement היה לטרילוגיית גירז מה ש Ascension היה לטרילוגיית אל המלחמה. רבים רואים בו כמשחק הגרוע בסדרה, פריקוול לא נחוץ שכל תפקידו היה לחלוב עוד כמה דולרים ממעריצי המותג בערוב ימיהן של קונסולות הדור השביעי. אבל אני טוען שבדומה ל God of War Ascension גם Judgement הוא משחק לא רע בכלל שמרחיב את היריעה העלילתית של הסדרה. למרות שמבחינת משחקיות ורמת קושי הוא אולי לא עומד בשורה אחת עם הטרילוגיה הראשונה, הוא עדיין טוב יותר – לכל הפחות מבחינת סיפור העלילה – משני המשחקים הבאים בסדרת גירז שיצאו כבר על האקסבוקס וואן.

המשך הסדרה
גירז אוף וור 3 סיים את הטרילוגיה בצורה די הרמטית, אבל היא עד כדי כך הצליחה על האקסבוקס 360 (מקום שני רק למשחקי Halo) שמיקרוסופט היו חייבים להמשיך ולהוציא משחקים נוספים. אפיק כידוע עזבו את Xbox Studios, והפכו בסוף למעצמה עם פורטנייט וחנות המשחקים הסופר מצליחה שלהם, שהיתה למתחרה הגדולה ביותר של סטים.
אבל אקסבוקס שמרו על המותג Gears of War אצלם (בדומה למה שעשו עם Halo), והסטודיו שלקח את המושכות לפתח את המותג הוא The Coalition. הסטודיו הזה אחראי בעיקר על גירז 4 וגירז 5. משחקים אלו שינו את הסדרה בכך שהיו הרבה יותר ידידותיים לשחקן הממוצע, שלא לומר לילדים… האווירה הבוגרת, האפלה והמחוספסת של הטרילוגיה הראשונה התחלפה בפרזנטציה צבעונית ובהירה יותר עם דמויות ילדותיות, כמעט אינפנטיליות. ולראיה, בגירז 5 הם השמיטו מהשם הרשמי את המילה War. לדעתי זה מתאים, כי המשחקים האלה מרגישים שונים, פונים לקהל שונה והם עומדים בפני עצמם, ופחות כהמשך לטרילוגייה הראשונה.

גירז 4 ו 5 הכניסו לרשימת האויבים רובוטים, שהם הרבה יותר Kids Friendly לחסל והפכו את הלוקוסט (שנקראים עכשיו משום מה "סוורם") לגושי בשר עירומים שהפשיטו מהם לא רק את הבגדים אלא גם את האנושיות, וכך הרבה יותר "ידידותי" לרצוח גם אותם. בהתאם לכך, הגיבורים עכשיו הם צעירים בהרבה ממרקוס פיניקס והצוות שלו מהטרילוגיה הראשונה.
קשה לי שלא להשוות את משחקי גירז החדשים ל God of War 4. אל המלחמה על הפלייסטיישן 4 המציא את עצמו מחדש לעומת הטרילוגיה המקורית, ועבר אבולוציה מדהימה הן בפרזנטציה והן במשחקיות שלו. ולמרות היותי מעריץ מושבע של כל משחקי אל המלחמה, אני חייב להגיד שהפרק הרביעי על ה PS4 טוב יותר אפילו מקודמיו והפך להיות לאחד המשחקים האהובים עלי בכל הזמנים. גירז 4 ו 5 לא השכילו לעשות דבר דומה. הם מיחזרו את הטרילוגייה הראשונה בהרבה מובנים, והמשחקיות נשארה כמעט זהה. השוני שלהם התבטא בעיקר ב"פורטנייטיפיקציה" – סקינים, emotes וריקודים אינפנטיליים תחת אינסוף מיקרוטרנזאקציות – מה שבסוף גרם לכך שהם היו למשחקים נשכחים למדי.

!Go Play
טרילוגיית גירז אוף וור היא מהמשחקים הנמכרים ביותר על אקסבוקס 360 ולכן אפשר די בקלות להשיג עותקים פיזיים שלהם במחיר לא גבוה. הם כמובן גם כלולים בתוכנית התאימות לאחור של אקסבוקס וכך ניתן לשחק אותם ברזולוציה גבוהה בהרבה וב 60fps על קונסולות האקסבוקס החדשות יותר.