You are currently viewing חובה לשחק: Double Dragon Neon

חובה לשחק: Double Dragon Neon

כחובב משחקי מכות רחוב מושבע עוד משנות השמונים, מאד שמחתי לגלות את דאבל דרגון ניאון כשיצא לקונסולות הדור השביעי ב 2012. ניאון מעביר היטב את החוויה של דאבל דרגון הראשון שיצא לארקייד ב 1987 עם כל הטוב (והפחות טוב) שבכך, ובכלל את תחושת הנוסטלגיה לשנות השמונים עם מוזיקה, הומור והמון רפרנסים צ'יזיים לתרבות האייטיז.

מפתחת המשחק WayForward, שאחראית על משחקי רימייק מצויינים אחרים כמו Duck Tales Remastered, עבדה עם מפתח המשחק המקורי, ישיהיסה קישימוטו, כדי לנסות להעביר את תחושת הארקייד המקורית. והם הצליחו בכך, כי ניאון מצליח לפרקים לתסכל כמו משחק ארקייד מסוף האייטיז שמנסה להוציא ממך כמה שיותר אסימוני משחק. אבל כדי לפצות על שיטת הקרבות המעט איטית ומאובנת, יש במשחק אלמנטים של משחק תפקידים שעוזרים לשחקן לפתח ולהעצים את הדמות שלו. שימוש במערכת ההעצמה הזו היא המפתח להתקדם ולסיים את המשחק, במיוחד ברמות הקושי הגבוהות יותר.

ניאון כולל מערכת מפורטת מאד של פיתוח דמויות, קל וחומר במשחק מכות רחוב. מה שמגניב זה שהמערכת מתבססת על איסוף שירים בקלטות מיקסטייפ כאשר כל שיר מייצג פאוור אפ אחר. יש שני סוגים של שירים או פאוור אפים – Sosetzitzu תנועות מיוחדות, ו Stances שידרוג נתונים קבועים של (1)התקפה, (2)הגנה, (3)מג'יק ו(4)נקודות פגיעה. הסוסציצו כוללים כדורי אש, התקפת דרקונים, ברקים, והחביב עלי – בעיטה מסובבת בסגנון גיא מפיינל פייט. שידרוג הסטאנסס לעומת זאת משפיע על הנתונים הקבועים בתלות של מצבים מסויימים כמו למשל כשנותר לך פחות מחצי ממד החיים, כאן הסטאנס החביב עלי הוא "באלאנס".
יש שמונה פאוור אפים לכל סוג ואפשר לבחור להפעיל בו זמנית רק אחד מכל אחד מהם – סוסציצו וסטאנסס. כל אחד מ 16 הפאוור אפים האלה מיוצג ע"י שיר שמוקלט על מיקסטייפ, וכל שיר הוא פארודיה על סגנון מוזיקלי אחר מהאייטיז. זה מצחיק ומגניב ומי שבעניין (של סינט-ווייב או רטרו-ווייב לדוגמה) יהנה מאד מלעבור בין השירים, מושלם עם צליל המעבר בין טראקים בווקמן 🙂

אפשר להשיג שירי פאוור אפ רנדומלית עם חיסול אויבים, ואפשר לרכוש שירים ספציפיים בחנות. אפשר גם להגדיל את הקיבולת של הקלטות אצל "אמן הטייפים" וככה ניתן לשדרג כל פאוור אפ עד למקסימום דרגה 50. אמן הטייפים דורש מית'ריל לכל שידרוג שאותו משיגים עם הבסת בוסים. הצד הפחות טוב בהשתלטות על מערכת הקסמים/ שידרוגים הזאת הוא שהיא דורשת גריינדינג. ללא ספק מצאתי את עצמי משחק את השלב השני הרבה יותר מדי פעמים כדי לקנות שירים, לשדרג קלטות ולהשיג מית'ריל.
על הסאונד המקורי של ניאון היה אמון ג'ייק קאופמן שעבד עם WayForward גם על Duck Tales Remastered, ושבין היתר הוא עבד על הממשיך הרוחני של סדרת קאסטלוואניה – Bloodstained, ומעל כולם – על Shovel Knight האלמותי! אז אתם יודעים בודאות שמחכה לכם חוויה מוזיקלית כיפית במיוחד.

עוד אלמנט גיימפליי חשוב בניאון – שלא קיים במרבית משחקי מכות הרחוב – הוא פעולת התחמקות. אם מתחמקים מהתקפה ברגע האחרון נכנסים למצב "Gleam" קצר שבמהלכו כל התקפה מסבה נזק גבוה בהרבה מהרגיל. התמחות בפעולה הזאת יכולה לעשות את המשחק הרבה יותר קל, ואם השחקן שולט היטב גם בפאוור אפים אז אפשר לסיים את המשחק בפחות משעתיים.
המוזיקה בניאון היא מגניבה ואייטיזית במיוחד, אבל הגרפיקה היא שק מעורב… הרקעים משעממים וחסרי השראה, אבל דמויות הגיבורים והאויבים מפורטות ונראות מעולה. כמו במשחק המקורי גם כאן שתי הדמויות של בילי וג'ימי הן זהות לחלוטין ונבדלות בעיקר בצבע השיער והחולצה. פעם זה היה כדי לחסוך בזיכרון, היום זה יותר לשם הנוסטלגיה.
אז האם אני ממליץ על המשחק? – למישהו שחזק בענייני מכות רחוב אז כן! רק תשתלטו על מכניקת ההתחמקויות ועל הפאוור אפים. מי שלא בקטע של משחקים כאלה יתכן שהוא ימצא את המשחק קצת חוזר על עצמו, כן, גם עם הומור האייטיז המגניב.

!Go Play
המשחק יצא במקור לפלייסטיישן 3 ולאקסבוקס 360. קצת אחר כך הוא יצא לפיסי ($10) ושנים אחר כך גם לנינטנדו סוויץ' ($15). לדעתי הוא שווה ממש, גם במחירו על הסוויץ'.