אמולטורים של קונסולות למחשב האישי שיוצאים בזמן שהקונסולה עדיין נמכרת זה נושא בעייתי מסחרית. אבל גם מאד מעניין. עד הפלייסטיישן הראשון והנינטנדו 64, אמולטורים שהריצו רומים ו ISO של קונסולות – בעודן נמכרות בחנויות – היו נפוצים וידועים. אז בן נחום כל כך התלהב מההתקדמות המרשימה באמולציה של הנינטנדו Wii U, שהוא החליט לכתוב פוסט אפי על ההיסטוריה של אמולטורים, מזווית ראייה קצת יותר אישית. יצא מעניין.

כתב אורח: בן נחום

בעקבות החשיפה של האמולטור החדש Cemu עבור קונסולת ה-Wii U, חשבתי לעצמי, איך הגענו לפה? אמולציה (בהקשר של גיימינג) קיימת כבר המון זמן, למעשה, זה תחום כל כך נרחב שאף אחד לא באמת זוכר רצף המאורעות במלואו. מדובר על עידן בו האינטרנט היה בחיתוליו, ולהשיג משחק חדש לא היה עניין של מה בכך אלא מאורע ענק בחייו של גיימר. לכן, אלה מאיתנו שקרובים משני הכיוונים לגיל השלושים זוכרים די טוב את האמולטורים עימם גדלנו. זהו הסיפור כפי שאני זוכר אותו, בתור ילד שגדל בעיקר על פיסי.

איפהשהו בתחילת שנות ה-90 הלכתי לבקר את אלי, חבר שאיכשהו תמיד היה "מביא" הכל ראשון. לכולם היה חבר או קרוב משפחה כזה, אחד שהיה משיג דברים ואף אחד לא העז לשאול מאיפה (היום זה נקרא "מוריד" וזה הרבה פחות מרשים). על המסך היה רקע כחול וטקסט לבן עם מה שנראה כמו רשימה הנגללת למטה. הוא טען שזה מפעיל משחקים של מגהסון אבל לא הכרנו כמעט אף שם ברשימה. יותר מאוחר גילינו שהסיבה לכך היא שזה לא היה אמולטור למגהסון בכלל, אלא למכשיר מוזר בשם Master System שמעולם לא ראינו לפני. לאמולטור קראו Massage. מיותר לציין שלא הסכמתי לצאת מהחדר ללא מלוא התיקיה, דחוסה על גבי ערימה גדושה של דיסקטים.

קשה לתאר את המשמעות של להחשף למה שהרגיש כמו אינסוף משחקים חדשים עבור ילד קטן. שוב, מדובר על תקופה שבה הדרכים היחידות להשיג משחק חדש היו או התחננות להורה שבמקרה במצב רוח טוב, או העתקה מחבר שכבר התחנן להורה שלו. מי שמע על להנות ממשחק כמו Wonder Boy, שעוד היה מאוד פופולרי באולמות הארקייד, בבית? כמובן שזה לא היה כמו היום. למשל, בתקופה המדוברת השמות של הקבצים היו מוגבלים ל-8 תווים בלבד, אז משחק כמו, נניח, Alex Kidd in Miracle World היה נקרא פשוט ALEXKIDD, והמשכו, Alex Kidd: The Lost Stars היה נקרא למשל ALEXKID2.

ההיכרות השניה שלי עם אמולטור הייתה בזכות אותו החבר, הפעם באמצע שנות התשעים. הוא היה, איך לא, למגה דרייב. את זה אני זוכר הרבה יותר בבהירות. לאמולטור קראו Genecyst והוא כבר נראה יותר כמו אמולטור כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. את הרשימה העצומה של המשחקים חקרנו ביחד כשאלי מדפדף באדישות בין העמודים, במקרה הוא נעצר על השם TMNTHYPR.SMD. את השם הזה הצלחנו לפצח, זה היה "המשחק מכונות של צבי הנינג'ה" הנחשק (טוב, לא בדיוק, אבל לא ידענו להבדיל). שניות ספורות לאחר מכן שיחקנו פעורי פה משני צידי המקלדת במשחק שיום לפני היינו מתפללים שיהיה בספריית השכרה השכונתית, לשווא. אפילו לרכוש אותו לא ידענו מאיפה.

המגה דרייב, בניגוד למסטר סיסטם, היה מכשיר מודרני בהשוואה למה שהיינו רגילים אליו במחשב האישי עד לאותה התקופה, ולכן ה"קדנציה" של ה-Genecyst הייתה ארוכה יותר. בשלב מסויים כבר היה אינטרנט כמעט בכל בית ולאחד החברים שלנו היה את הדבר הגדול הבא בתחום – ISDN. אינטרנט עתידני שאיפשר להוריד קבצים במהירויות אסטרונומיות של 8 ק"ב לשניה! זה לא היה מספיק בשביל משחקי PC ששקלו מאות מגה בייטים, אבל כן מספיק בשביל משחקי מגה דרייב. אני מאמין שזאת הסיבה העיקרית לפופולריות של האמולטורים באותה תקופה. את האתר ממנו היינו מורידים אני כבר לא זוכר, קראו לו "קלאסיק משהו נקודה קום" (עדכון: זה היה תת אתר בשם The Dump שאורח ב Classicgaming.com, ושהיה האתר הראשון שה IDSA איימו עליו משפטית), אבל אני כן זוכר את המסך הנצחי של תוכנת GetRight שהתאמצה לסחוט כל מה שיכלה מהמודם כדי שנוכל לשחק ב-Punisher בהקדם תוך כדי שאנחנו חושבים על ה"פרייארים" שמבזבזים שקלים יקרים על מכונת הארקייד או חלילה הקלטת המקורית. יש להדגיש שוב שלא מדובר בסצנה מפותחת כמו היום, ו"דאמפים" (גיבוי של קלטות מקוריות לקובץ רום) חדשים היו מבוצעים כל יום, ככה שהיה אחרי מה לעקוב.

מפה והלאה כבר העניין תפס תאוצה. אמולטורים חדשים של קונסולות 8 ו-16 ביט צצו כל חדשות לבקרים, לעתים אפילו לפני שיצא לנו לראות את הקונסולה או המכונה האמיתית שעליהן הם היו מבוססים. בחזית הקונסולות הובילו אמולטורים לגיימבוי ו\או גיימבוי קולור, סופר נינטנדו וכמובן, איך אפשר לשכוח, סוף סוף ארסנל שלם של אמולטורים שונים למגהסון. משום מה האינטרנט קרא למגהסון "NES", רק שנים לאחר מכן הבנו למה. את השמות של האמולטורים הראשונים לקונסולות של נינטנדו אני כבר לא זוכר, אבל אני כן זוכר את התחרות בין SNES9X ו-ZSNES על הברירה האולטימטיבית לסופר נינטנדו כאשר כל אחד מהם הותאם לקהל אחר. אחד נועד לגיימר שמחפש נוחות ופשטות, והשני בהתאמה נועד למי שאוהב לשחק בהגדרות, כמו פילטרים של וידאו ותדר אחר של מוזיקה, ולא נח עד שהוא 100 אחוז מרוצה מהתוצאה. אני זוכר גם את התחרות בין VisualBoy ל-NO$GMB על הברירה לגיימבוי וגייבוי קולור (והרבה יותר מאוחר, VisualBoy Advance עבור גיימבוי אדוונס), גם פה ההבדלים היו מהותיים וכל משתמש מצא את ביתו אצל אחד מהם.

את רוב זמן המשחק שלי שרפתי על הסופר נינטנדו. פשוט הוקסמתי מהקונסולה הזאת שהביאה לי כל כך הרבה משחקים טובים ומושקעים – שבכלל לא הכרתי כי גדלתי על המגה דרייב – ובמיוחד משחקי RPG אטמוספיריים. המלחמה של המגה דרייב נגד הסופר נינטנדו הייתה שונה מהותית מהמלחמה בין האקסבוקס 360 לפלייסטיישן 3, היו הרבה מאוד משחקים שיצאו אקסקלוסיבית רק לקונסולה אחת ולא לשניה. כלומר, לגיימר הממוצע לא הייתה בכלל גישה לספריות של 2 הקונסולות אם לא היו אמולטורים. ובישראל המצב היה אפילו יותר חמור מכיוון שלא היה יבוא ושיווק מסודר של הסופר נינטנדו, ולכן המגה דרייב שלט.

בחזית הארקייד לא היה ניתן לפתח אמולטור גנרי שיפעיל את כל המשחקים מכיוון שחלק גדול מהחומרה של המכונה הייתה על גבי לוח המשחק ולעתים רלוונטית אך רק אליו. לכן השיטה פה הייתה שונה: היו כמה אמולטורים שפותחו במקביל על ידי מפתחים שונים, כאשר כל אחד מהם ידע לחקות רק סוג אחד או שניים של פלטפורמות. למשל, אמולטור בשם Callus (שמשום מה עד היום אנשים זוכרים בחיוב) ידע להפעיל משחקי CPS, פלטפורמת הארקייד המצליחה של Capcom. מדובר במשחקים ידועים כמו Street Fighter 2, Cadillacs and Dinosaurs ו-Strider. אמולטור נוסף בשם Neo Rage ידע להפעיל משחקים של ה-Neo Geo  האגדי, כלומר משחקים כמו Metal Slug ו-King Of Fighters.

אני יכול להמשיך ולתת עוד המון דוגמאות לשלל האמולטורים שהקדישו את עצמם לפלטפורמות ארקייד ספציפיות, אבל היום זה כבר לא משנה מכיוון שלימים נבלעו כל אלה לתוך MAME, אמולטור שכשמו כן הוא – Multiple Arcade Machine Emulator. כלומר, מערכת מודולרית של המון אמולטורים שונים שהופעלו בהתאם למשחק הנבחר, ולכן הוא עדיין כל כך נפוץ היום. הרבה מאוד מאמץ הושקע ב MAME ב-20 השנים האחרונות, כיום הוא תומך בכמה אלפי (!) משחקים שונים, והוא ללא ספק האמולטור הנרחב ביותר שקיים. איכשהו, תמיד הוא היה חינמי! כל הכבוד לקהילה. כיום הרבה גיימרים בוחרים לבנות מכונת משחק בבית המכילה מחשב אישי עם MAME במקום לוחות ארקייד יקרים ומסורבלים.

הדור האחרון של האמולטורים שעוד היו רלוונטיים לתקופה בה יצאו היה הדור החמישי, ובעיקר הנינטנדו 64 והסוני פלייסטיישן הראשון. לשניהם הייתה היסטוריה מוזרה מאוד מכיוון שמדובר בקונסולות מאוד מתקדמות טכנולוגית בהשוואה למחשוב הביתי הנפוץ באותו הזמן. האמולטורים הראשונים לפלייסטיישן לא ממש עשו את העבודה, מדי פעם איזה דמו היה עובד בקצב של 2-3 פריימים בשניה, בלי סאונד, ועם טקסטורות חסרות (כמובן שזה לא מנע מאיתנו לשחרר צעקה של התלהבות אחרי שסוף סוף הצלחנו להגדיר אותו שיעבוד). זה בסדר, לא היה לחץ, אחרי הכל לא בדיוק יכולנו להוריד משחקים עצומים של פלייסטיישן עם חיבורי האינטרנט שהיו לנו אז, גם ככה היינו צריכים דיסק. ומדובר בישראל כן? בירת ה MODCHIPS העולמית.

הישועה דווקא הגיעה מכיוון של טרנד חדש – אמולטורים בתשלום. כן כן, אמולטורים שפותחו על ידי צד שלישי שדרש כסף על ההשקעה למרות שלא היו מורשים בכלל על ידי מפתחת הקונסולה. אמולטור הפלייסטיישן הראשון מסוג זה שיצא היה Bleem. הוא היה מאוד מתקדם ואיפשר לשנות דברים כמו רזולוציה ואיכות טקסטורה וסרטונים, הכל כדי שכל מחשב יוכל להפעיל את המשחקים בקצב סביר, אפילו אם אין לו את החומרה המתקדמת ביותר. דווקא בגלל אפשרויות הקוסטומיזציה האלו, בלים עדיין לא עשה את העבודה כמו שצריך והרבה משחקים לא פעלו טוב להרבה מאוד אנשים. זה היה המתחרה שלו, ה-VGS, שהיה הראשון שהצליח להיות מספיק טוב כדי שנדבוק בו. מדובר היה באמולטור שהפילוסופיה מאחוריו הייתה להשאיר את הטכנולוגיה מאחורי הקלעים. כלומר, המשתמש לא יכל לשנות אף הגדרה שתשפיע על איך שהמשחק יעבוד. הרזולוציה, כמות הצבעים, איכות הסאונד ומהירות הטעינה היו זהות למכשיר המקורי ובזה נגמר הסיפור. להדליק את האמולטור היה בדיוק כמו להדליק את הפלייסטיישן בסלון.

לאמולציה של המתחרה הגדול של הפלייסטיישן, הלא הוא הנינטנדו 64, היה סיפור אחר לגמרי. בהתחלה אנשים טענו שזה בלתי אפשרי לחקות את ה-64 על המחשב האישי שעבד באותה תקופה "רק" ב-32 ביט. לאף אחד לא היה את הידע והסבלנות בכלל לגשת לקונסולה המוזרה הזאת, שהשתמשה בכל מיני טכנולוגיות משונות. לבסוף, שלוש שנים אחרי שיצאה הקונסולה, ובעזרת לא מעט חשיבה מחוץ לקופסה שוחרר סוף סוף האמולטור האפקטיבי הראשון לנינטנדו 64. קראו לו UltraHLE והוא עבד בשיטה שונה מאוד ממה שהיה נפוץ כדי להתגבר על הצורך הגדול במשאבים שדרשה הקונסולה. לא אשעמם בפרטים, אבל הוא פירש את קוד המשחק משפת ה-C שבה נכתב במקום להמיר את כל הקוד לשפת מכונה. היתרון לשיטה זו היה המהירות, החסרון היה תמיכה מאוד נמוכה במשחקים. בהתחלה רק כמה עשרות משחקים עבדו בצורה שחיקה אבל בעזרת הקהילה, הרשימה הזאת גדלה מיום ליום. UltraHLE דרש שימוש בכרטיסי 3DFX, ולכן הרבה אנשים השתמשו בקבצי Runtime שידעו "לתרגם" את הטכנולוגיה ל-DirectX גנרי, קראו להם Glide Wrappers. האמולטור הזה היה קפיצה עצומה ברמה של האמולטורים, והצליח להפעיל משחקים של קונסולה שעד היום הקהילה מנסה להבין לעומק. שיחקנו בנינטנדו 64 על המחשב!

המעבר ל-32 ביט (שלא לדבר על 64) במחשבים יצר לרבים מאתנו בעיה מוזרה – כבר לא יכולנו להפעיל משחקי DOS יותר, לפחות לא בצורה מספקת. היה צורך בפתרון ושוב האמולציה נרתמה לעזרה. היו כמה נסיונות מוקדמים לחקות את כרטיסי הקול הישנים ולהאט את מהירות המעבד כדי להקל על המשחקים לעבוד אבל הפתרון הנגיש הראשון היה ה-DOSBOX, אותו אנחנו מכירים עד היום. מכיוון שמדובר ב PC על גבי PC מעולם לא הייתה בעיה של חוקיות ומפתחי המשחקים המקוריים שמחו לעזור ולתמוך בתוכנה בעצמם. אפילו GOG, שהפכה לפטפורמה המובילה בתחום ההורדה באופן חוקי של משחקי DOS ישנים עושה שימוש גאה בתוכנה. במילים אחרות, כולם זוכים. קשה להגיד איפה הייתה קהילת המחשב האישי בלי DOSBOX. תארו לכם שלא הייתה שום דרך להפעיל את Dangerous Dave, Commander Keen, Dune 2, Tomb Raider, סדרת Wing Commander ועוד מבלי להחזיק בבית מחשב ישן רק למטרה זו. כנראה שהמשחקים האלה היו נשכחים, וחבל. האם כבר לחצת היום על הכפתור “Make A Donation” באתר שלהם?

אם הייתי רוצה, הייתי יכול להמשיך לדבר על הדורות הבאים של האמולטורים. אבל הם כבר מחוץ לסקופ של הפוסט הזה, כי מאותה נקודה בזמן הקונסולות נהיו מסובכות ומתקדמות מדי כדי שאמולטור יפותח עבורן בתקופה שבה הן עדיין רלוונטיות מבחינה שיווקית. לקח המון שנים עד שאמולטור סביר לפלייסטיישן 2 יצא, ועד היום אנחנו מחכים לאחד יציב לאקסבוקס 360, פלייסטיישן 3 ואפילו סגה סטורן! כן אוסיף שהיום אנחנו לוקחים אמולציה כמובן מאליו. פורטים של אמולטורים משוחררים כל הזמן לפלטפורמות שונות כמו סמארטפונים או אפילו קונסולות אחרות. לא חושבים פעמיים, מי שרוצה להפעיל את מריו המקורי יכול בשניות ספורות להשיג אמולטור ואת קובץ המשחק (היום אפילו את זה לא חייבים, יש כבר אמולטורים שעובדים דרך הדפדפן) ולהפעיל אותו על המחשב או הסלולרי שלו בלי שום מאמץ.

לסיכום, אמולטורים בשביל ילדי שנות התשעים היו יותר מרק דרך לשחק בחינם. הם הפכו למורשת וחלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מסתכלים היום על רטרו גיימינג. ערוצים שלמים ביוטיוב מלאים בסרטוני משחק וביקורות שלא היו קיימים אם לא הגישה לאמולטורים. דור שלם של אנשים לא היה מעולם נחשף למשחקים אייקוניים כמו The Legend of Zelda, Earthworm Jim, Metal Gear Solid ועוד רבים. אפילו תרבות משחקי ה-Indie (למי שלא יודע, משחקים חדשים המפותחים על ידי צוות מצומצם בתקציב נמוך) הייתה שונה לגמרי. אי אפשר לדעת כיצד משחקים כמו Minecraft, Shovel Knight ו-Superbrothers: Sword & Sworcery EP היו נראים, אם בכלל, מבלי הרלוונטיות הבלתי פוסקת של קונסולות עם תמונה מפוקסלת וסאונד צפצפני.
יש הרבה דאגה לאחרונה שהחשיפה לאמולטורים פוגעת בתחום האספנות של משחקים ישנים. אני בא ואומר ההיפך, אפילו שהאמולציה ללא ספק גרמה לקפיצה חדה בתחום הפיראטיות, ומנעה מאנשים לקנות משחקים כשהם עוד נמכרו בחנויות, המושג "רטרו גיימינג" כפי שאנו מכירים אותו היום לא היה קיים בלעדיה.

!Go Play
בדף המערכות יש רשימה של הקונסולות שהוזכרו כאן, כולל הורדות של האמולטורים המומלצים שלהן לווינדוז ולאנדרואיד (יש שם גם כמובן הורדה מומלצת של MAME). בדף המשחקים יש רשימה של סדרות המשחקים הידועות והטובות ביותר (לדעתי). איך מורידים ROMs או ISOs של משחקים? גיגול פשוט של שם המשחק והקונסולה עליו הוא רץ עם המילה ROM (או ISO למשחקי CD) הוא הפיתרון המהיר ביותר. אם אתם מחפשים קולקציות גדולות של משחקים, אתרי טורנטים יכולים לעזור בזה. ואם אתם מחפשים עוד מידע, המלצות או עזרה בעניין משחקי אמולטורים אתם מוזמנים לבקר בפורום.