חטאים, אשמה וחילול הקודש – Blasphemous

משחקי מטרואידוואניה זוכים בשנים האחרונות לעדנה מחודשת, משחקים כמו FIST עם הגרפיקה המרהיבה, Aggelos ה 8-ביטי, The Messenger המעולה ומעל כולם מונסטר בוי שזכה במשחק השנה 2018. כל אחד מהם הוא מיוחד בדרכו, וכך גם בלספמוס. למרות גרפיקת פיקסל ארט בסגנון 32 ביט (פלייסטיישן 1 וסגה סאטורן) מדובר כאן במטרואידוואניה עם עיצוב ואווירה מקוריים ואפלים במיוחד, שלא לומר מטרידים. הוא גם מושקע ממש מבחינת עלילה, והסיפורים המפורטים מאחורי דמויות, מקומות ואביזרים. ויחד עם מוזיקה אינסטרומנטלית אטמוספירית ויפהפיה, בלספמוס נותן חוויית משחק מיוחדת שמובטח שלא תשכחו הרבה זמן…

סגור לתגובות על חטאים, אשמה וחילול הקודש – Blasphemous

אסטריקס ואובליקס (לא ממש) מכפכפים את כולם

אסטריקס היה הקומיקס הראשון שקראתי באדיקות, כנראה בגלל שהספריה העירונית שהייתי מנוי בה כילד לא החזיקה אף קומיקס אחר… אבל הוא היה פשוט מעולה, ומאז הספרים הבודדים שיצאו בעברית – שאת כל אחד מהם קראתי בערך מאה פעמים – אני מחשיב את עצמי כמעריץ מושבע של אסטריקס ואובליקס: הגאלים שלמרות ההבדל העצום במימדי הגוף שלהם, האף שלהם הוא באותו גודל 🙂

סגור לתגובות על אסטריקס ואובליקס (לא ממש) מכפכפים את כולם

המשחקים האבודים של קונאמי

גראדיוס, קונטרה וקסטלוואניה היו המותגים החזקים ביותר של קונאמי בתקופת קונסולות ה 8 וה 16 ביט בשנות השמונים והתשעים. אבל בסוף הניינטיז הסדרות האלו ירדו מגדולתן בעיקר בגלל מעבר לא הכי מוצלח לגרפיקת 3D מבוססת פוליגונים. אלא שבסוף שנות ה 2000 הוציאה קונאמי משחקים חדשים בסדרות הללו כמשחקי ניו-רטרו בסגנון פיקסל-ארטי (!) רק כדי להעלים אותם לעד פחות מעשר שנים אחר כך…

אין תגובות

חובה לשחק: Curse of the Moon 1 & 2

משחק הפיקסל ארט הזה היה אחד המטרות בקמפיין הקיקסטארטר המפורסם של קוג'י איגארשי, Bloodstained. זהו המותג החדש של איגארשי שאמור להיות הממשיך הרוחני של סדרת Castlevania שנמצאת עדיין בידי של קונאמי (שלא עושה איתה יותר מדי). קללת הירח יצא באמצע 2018 כשנה לפני המשחק הראשי Ritual of the Night והיה מעין פריקוול שלו. רבים טענו שהוא אפילו טוב יותר מהמשחק הראשי. הוא כל כך הצליח, עד ששנתיים אחר כך, באמצע 2020 יצא Curse of the Moon 2.

אין תגובות

נשארו באולמות הארקייד – משחקי מכות רחוב – חלק 1

משחקי מכות רחוב (או Brawlers או Beat’em Ups) היו ה-דבר בסוף האייטיז/ תחילת הניינטיז. אני מת על המשחקים האלה (רק הטובים שבהם כמובן), אז הרכבתי כאן רשימה של משחקי מכות רחוב מהארקייד שמעולם לא קיבלו פורט לקונסולות הביתיות. גיליתי שני דברים מאד מעניינים, הראשון: יש עדיין Hidden Gems שאפילו אני לא הכרתי ומשחקים שכן חשבתי שהכרתי התבררו להיות הרבה יותר טובים ממה שזכרתי, והשני: נראה ש 1993 היתה השנה החזקה ביותר בז'אנר הזה- שנתיים תמימות אחרי יציאת סטריט פייטר 2 שכביכול הרג את הז'אנר.

אין תגובות

חובה לשחק: Rondo of Blood ו Symphony of the Night

קאסטלוואניה – הסאגה הלא נגמרת על דרקולה ומשפחת בלמונט, שהחלה בשנות השמונים כשקונאמי עוד היתה חברת משחקי וידאו מעולה ונערצת. רבים טוענים שהסדרה הגיעה לשיאה באמצע שנות התשעים עם המשחק Symphony of the Night (סימפוניית הלילה) שהציג לראשונה עולם פתוח שאיפשר לשחקן לחקור את הטירה העצומה של דרקולה בצורה חופשית ולא לינארית. אלא שלדעתי המשחק שהביא את הסידרה הזו לשיא היה דווקא קודמו שבמשך כמעט עשור וחצי ניתן היה להשיג אך ורק ביפן ואך ורק על קונסולת הפיסי אנג'ין סידי – אקומז'ו דראקולה אקס Rondo of Blood (מעגל הדמים).

אין תגובות