משחקי מטרואידוואניה זוכים בשנים האחרונות לעדנה מחודשת, משחקים כמו FIST עם הגרפיקה המרהיבה, Aggelos ה 8-ביטי, The Messenger המעולה ומעל כולם מונסטר בוי שזכה במשחק השנה 2018. כל אחד מהם הוא מיוחד בדרכו, וכך גם בלספמוס. למרות גרפיקת פיקסל ארט בסגנון 32 ביט (פלייסטיישן 1 וסגה סאטורן) מדובר כאן במטרואידוואניה עם עיצוב ואווירה מקוריים ואפלים במיוחד, שלא לומר מטרידים. הוא גם מושקע ממש מבחינת עלילה, והסיפורים המפורטים מאחורי דמויות, מקומות ואביזרים. ויחד עם מוזיקה אינסטרומנטלית אטמוספירית ויפהפיה, בלספמוס נותן חוויית משחק מיוחדת שמובטח שלא תשכחו הרבה זמן…

בלספמוס יצא ב 2019 והתחיל כקמפיין קיקסטארטר מצליח במיוחד, וכמו שאבל נייט שגם התחיל כך, גם הוא הפך להיות אחד ממשחקי הניו-רטרו הטובים ששיחקתי בהם. המשחק פותח ע"י הסטודיו הספרדי The Game Kitchen, ומופץ ע"י Team17.

העלילה של בלספמוס מתכתבת עם הדת הנוצרית הקתולית ובמיוחד עם המוטיבים 'חטא' ו'אשמה' (Guilt). יש כאן השפעה ברורה של השבוע הקדוש בספרד, אירועים שמתרחשים בערי ספרד לפני חג הפסחא, במסגרתם יוצאים נוצרים לחגוג ברחובות ומבצעים טקסי "הכאה על חטא" כשהם חבושים בכובע מחודד הנקרא קאפירוט. מחוז אנדאלוסיה בדרום ספרד ידוע במיוחד באירועים אלו, ולא מפתיע לגלות כי הסטודיו המפתח של בלספמוס ממוקם בסביליה, שהיא עיר הבירה של אנדאלוסיה.
המשחק כולו הוא מחווה למורשת הקתולית של העיר העתיקה הזאת, והפסקול המדהים של המשחקים כולל מוזיקה אינסטרומנטלית ספרדית יפהפיה, ומונולוגים עם רמת משחק (Acting) מעולה שאפשר לבחור לשמוע אותם באנגלית או בספרדית.

בלספמוס מתרחש בארץ הבדיונית 'קסטודיה' שבה שולטת דת שסוגדת לאל הנקרא 'הרצונות העילאיים' (The High Wills) והתגלמותו על פני האדמה 'הנס' (The Miracle). הנס הוא אחד הנבלים המזוויעים והסוריאליסטים ביותר בעולם הגיימינג – הוא אחראי על העיוות של הכופרים והפיכתם למפלצות, ועל הסבל והכאב של כל השאר, אלו שסוגדים לו כדי שיעזור להם בייסורים שהוא עצמו יצר.
הדת הזאת השתלטה באופן מוחלט על קסטודיה עד שכל חשד לכפירה בה גרר עונשים נוראיים של האינקוויזיציה. אבל האסון האמיתי התרחש כשהשליט של קסטודיה, האפיפיור 'אסקריבר', ביהירותו הפנה את כס המלכות שלו עם הגב למאמיניו. הוא הצהיר שהנס נטש את הארץ ודרש מ'הרצונות העילאיים' הוכחה לקיומו. ההוכחה הגיעה במהרה בהפיכתו של אסקריבר לעץ ענקי ואז שריפתו במשך 90 ימים רצופים, כשהאפר משריפת העץ הצטבר לכדי הר אשר בראשו עמד כס המלכות שלו. כל מי שניסה לעלות על ההר הזה ולהגיע לכס המלכות שקע בתוך האפר ויצא כמפלצת מעוותת. כך קסטודיה הפכה לארץ בלהות וכאן גם מתחיל המשחק.
המיתולוגיה הזאת היא מפורטת בצורה חסרת תקדים למשחק מסוג זה, וברור כי המשחק הוא ביקורת נוקבת נגד דתות מונותואיסטיות אבסולוטיות בכלל, והנצרות הקתולית בפרט.

הגיבור, שחובש קסדה שמזכירה מאד קאפירוט, הוא השריד האחרון של כת לוחמים שנקראה 'אחוות הצער האילם' ונקרא רק Penitent One, כלומר זה שמכה על חטא או זה שמביע חרטה. בהתאם, החרב שלו נקראת Mae Culpa, שזה ביטוי בלטינית שפירושו האשמה שלי. המטרה של ה Penitent One היא למצוא ולפתור את המקור לצער ולכאב שנפלו על העולם.

האווירה של בלספמוס היא אפלה ואף מטרידה, על גבול האימה ממש. כמעט כל הדמויות שפוגשים במהלך המשחקים הן מעוותות בעינוי ייחודי. לדוגמה 'הליידי של ששת הצערים' שבחזה שלה תקועות שש חרבות, אחת לכל שדרוג חיים שאפשר להשיג. דוגמה נוספת היא מסימינטו שהנס קילל אותו בכך שפניו רק ילכו ויצעירו, אבל החזה שלו הפך לפנים של זקן שהולך ומזקין, ובשלב מסויים אף מנסה לצאת ממנו, ולבסוף מצליח וכך גם גורם למותו.
אבל אולי הדמות הטרגית ביותר היא הנערה סוקורו שהתפללה לנס שיחוס על הלוחמים שנלחמים בשמו ושיגן עליהם מפציעות ומוות. הנס שמע את תפילותיה אבל המחיר שלו היה שהוא גרם לסוקורו לספוג את הפצעים בעצמה מה שגרם לה לאבד את שפיותה מרוב כאב. כאשר פוגשים אותה לראשונה היא קשורה למיטה כשכולה פצעים מדממים והיא מנסה לנשוך כל מי שמתקרב.
גם הבוסים במשחק הם מקוריים, אפלים, וחלקם ממש מעוותים ומטרידים. לדוגמה, אחד מהם הוא תינוק ענקי שנלחמים נגדו ובמיוחד נגד חבל הטבור שלו (!).

בלספמוס כולל המון מחוות ליצירות אמנות ספרדיות נוצריות ידועות, ומקצין את הדת הקתולית, ובמובנים רבים את כל הדתות המונותאיסטיות. בעולם של קסטודיה אם אתה לא חווה כאב מענה אז אתה לא מאמין מספיק ולכן הנס יעניש אותך, מה שיגרום לך לכאב אף גדול יותר. אי אפשר באמת להצליח ולשגשג בעולם הדתי הזה, וזה משתקף גם בכל אחד משלושת הסופים האפשריים.

הפרזנטציה היא אמנם בסגנון ניו-רטרו עם גרפיקת פיקסל ארט, אבל מכניקת הקרבות היא מודרנית. מלבד ריצה, קפיצה והתקפה, על השחקן להתמחות גם בשתי תנועות חשובות נוספות שהן התחמקות קדימה וחסימה/הדיפה, שהיא התנועה החביבה עלי כי היא מאפשרת התקפת נגד חזקה יותר. התוצאה היא מספקת בצורה בלתי רגילה, ויחד עם שליטה הדוקה, יש לנו פה משחק שפשוט תענוג צרוף לשחק בו.
בלספמוס הוא מטרואידוואניה במובן הכי קלאסי, סטייל קאסטלוואניה סימפוניית הלילה, ולכן כולל המון (המון!) אזורים, מקומות וסודות לגלות שדורשים חזרה אחורה לשלבים שכבר שיחקתם בהם. לי לקח יותר מ 20 שעות לסיים אותו, בעיקר כי לקחתי את הזמן לחקור את העולם האפל והמופלא של קסטודיה.

המוטיבים הקתוליים של חטא ואשמה מתבטאים במשחק בצורה ברורה – כל פעם ש"חוטאים" (כלומר נפסלים) חוזרים לנקודת השמירה האחרונה ואז מרגישים אשמה שמתבטאת בהקטנה של מד הקסם. אפשר להחזיר את החלק שאבד באחת משתי דרכים, או להגיע למקום הפסילה ולחזור על הקרב, או להתוודות בפני כומר, מה שיעלה כמובן כסף.

בלספמוס הוא מאתגר, שלא לומר קשה, אבל בצורה הוגנת. לכל אוייב יש טקטיקה ברורה להבסתו, ומרבית המקומות הקשים באמת פשוט זורקים על השחקן כמה אויבים בבת אחת. בנוסף, לפני חלק מהבוסים יש אפשרות לקבל עזרה מדמות מסויימת שתרפא אותך, מה שהופך את הקרבות למעט קלים יותר.
ככלל, הבוסים הם מאתגרים אבל לא קשים מדי, ולא לקח לי יותר מכמה נסיונות להביס אותם. הבוס האחרון הוא מעט שונה כי יש בקרב איתו אלמנט רנדומלי (פלטפורמות שמופיעות במיקומים משתנים) שיכול לגרום לקרב להיות קל או קשה במיוחד.

המשחק כולל גם המון משימות צד, שאת חלקן אפשר בקלות לפספס, מה שנותן מוטיבציה לחקור כל מקום במפה כדי לחוות את כולן. למרות שרוב משימות הצד הן בסגנון של לך תשיג את הדברים האלה והאלה ותחזור איתם לכאן, הסיפורים שמאחוריהן הם מעניינים ומסתוריים. כשמוסיפים אותם לעלילה הראשית מקבלים עולם עשיר וכבד בפולקלור שמזכיר את האספקטים האפלים ביותר של הדת הקתולית.

כמו כל מטרואידוואניה ראוי, גם בלספמוס כולל מכניקות התקדמות דמות של מד החיים ומד הקסמים. וכמתבקש, יש המון אביזרים לאסוף כמו גם שדרוגים לעוצמת החרב, תנועות מיוחדות, מגוון קסמים שונים, שיקויי ריפוי, ושני סוגי בונוסים – שרידים קדושים שמאפשרים גישה למקומות ספציפיים ו(המון) חרוזי מחרוזת תפילה עם תכונות שונות ומשונות. יש עשרות בונוסים שונים, מהם חשובים וחשובים פחות, ולהשיג את חלקם דורש ביצוע של כמה פעולות במקומות שונים במפה. לדוגמה, יש שריד קדוש שאינו הכרחי לסיום המשחק שגורם להתעוררות צמיחה במקומות מסויימים מה שמאפשר גישה למקומות שאחרת לא ניתן לגשת אליהם ושאותו הבנתי איך להשיג רק לקראת סוף המשחק, מה שגרם לי לחזור למקומות רבים במפה הענקית.
וכמו כל דבר בבלספמוס, לכל אביזר או שדרוג יש סיפור מעניין מאחוריו, ומי שיטרח לקרוא את תיאורים שלהם יקבל עומק נוסף לעולם העשיר הזה.

כאמור, יש למשחק שלושה סופים שונים, תלוי בשיעור האביזרים שאספת ומשימות הצד שהשלמת, לרבות אלו בשלושת ה DLC שיצאו לו. ה DLC-ים הם כיפיים במיוחד, וכוללים אזורים חדשים, בוסים קשוחים במיוחד, ואפילו מיני משחק ארקיידי בסטייל 8 ביט בשם Alcazar of Grief (!). אבל ה DLC החשוב ביותר לדעתי הוא הופעת אורח של מרים מ Bloodstained של קוג'י איגראשי. מבחינתי זה נתן לבלספמוס את חותמת האיכות האולטימטיבית של מי שבמובנים רבים אחראי על קיומו של ז'אנר המטרואידוואניה.
מבלי להכנס לספוילרים כבדים, רק אומר שהסוף השלישי, שתלוי בהשלמת כל ה DLC-ים הוא הסוף "האמיתי" והוא גם ההתחלה של המשחק השני.

!Go Play
בלספמוס יצא על הנינטנדו סוויץ', הפלייסטיישן ועל האקסבוקס, וכמובן גם על הפיסי. הוא עולה $25, ולדעתי הוא ממשחקי המטרואידוואניה הטובים ביותר שיצאו אי פעם ובהחלט שווה את המחיר המלא שלו. אפשר כמובן למצוא אותו במבצעים, במיוחד על הפיסי, והכי כדאי זה לרכוש אותו בבאנדל עם המשחק השני ולשחק אותם אחד אחר השני.
המשחק יצא גם ב GOG ואני ממליץ במיוחד לקנות משם כי אז תקבלו אותו ללא DRM, והוא באמת יהיה שלכם לתמיד.