בלאסטר מסטר היה אחד המשחקים המעוטרים ביותר על קונסולת השמונה ביט של נינטנדו. הוא יצא ב 1988 והיה חדשני בכך ששילב שני סגנונות גיימפליי: יריות-פלטפורמה עם טנק שיכול לקפוץ (שנקרא סופיה) ויריות-איזומטרי ממבט 3/4 עם טייס הטנק (שנקרא ג'ייסון), והכל במעטפת משחקיות מטרואידוואניה מצויינת. זה היה המשחק הראשון בסדרה ארוכה למדי, אבל גם היחיד שהיה טוב באמת… עד לריבוט המצוין שיצא ב 2017 כמשחק השקה לנינטנדו סוויץ'.
משחקי מאס אפקט בנו יקום עתידני מושקע ומפורט כל כך עד שהוא נותן פייט אפילו ליקום של סטאר טרק. הם גם מהמשחקים האימרסיביים ביותר ששיחקתי בהם אי פעם, למרות שהם לא בדיוק משחקי עולם פתוח. אבל לא רק העולם של מאס אפקט בנוי למשעי, גם סיפור העלילה הוא מפורט ומושקע ברמה הגבוהה ביותר. אותו סיפור שהסתיים בצורה ייחודית כל כך, עד שהיה נושא לדיונים אינסופיים (ובעיקר זעם) באינטרנט כשהמשחק השלישי יצא, עשר שנים לפני כתיבת שורות אלה.
Ys היא סידרת jRPG (משחקי תפקידים יפניים) הארוכה ביותר אחרי Final Fantasy אך החשיפה שלה זכתה במערב היא קטנה משמעותית. וזה קצת לא פייר, כי לסידרת הדגל של Nihon Falcom יש אווירה ייחודית ומעניינת והמשחקים שלה מצליחים לשאוב את השחקן לתוך עולם פנטסטי ולהיקשר לסיפור ולדמויות. הקסם הזה היה קיים עוד מתחילת הסדרה בסוף שנות השמונים, תקופה שרבים טוענים שהיתה תור הזהב של Nihon Falcom. בכתבה זו אתמקד בגירסת הטורבוגרפיקס סידי (פיסי אנג'ין סידי ביפן) של שני המשחקים הראשונים Ys Book I & II.
טרילוגיית גירז אוף וור על האקסבוקס 360 הם אולי המשחקים ששיחקתי וסיימתי הכי הרבה פעמים. הסיבה היא לא רק בתצוגה היפהפיה של העולם האפוקליפטי הטראגי שנקרא סרה, או בפסקול הסינמטי האפי המלהיב. גם לא רק במשחקיות המצויינת שהמציאה מחדש את מכניקת המחסה, והפכה את חווית הגייפליי לממכרת במיוחד. הסיבה לכך שחזרתי שוב ושוב לטרילוגית גירז אוף וור היא החוויה הקולנועית האפית שהיא נותנת לשחקן מהרגע שהוא לוקח את השלט לידיים, דרך כל שלבי המשחקים וסרטוני הביניים ועד לסיומה.
אסטריקס היה הקומיקס הראשון שקראתי באדיקות, כנראה בגלל שהספריה העירונית שהייתי מנוי בה כילד לא החזיקה אף קומיקס אחר… אבל הוא היה פשוט מעולה, ומאז הספרים הבודדים שיצאו בעברית – שאת כל אחד מהם קראתי בערך מאה פעמים – אני מחשיב את עצמי כמעריץ מושבע של אסטריקס ואובליקס: הגאלים שלמרות ההבדל העצום במימדי הגוף שלהם, האף שלהם הוא באותו גודל 🙂
סוף שנות ה 2000 היו תור הזהב של משחקי האק אנ' סלאש פוליגוניים על קונסולות הדור השביעי האקסבוקס 360 והפלייסטיישן 3, עם משחקים מצויינים כמו ביונטה, דארקסיידרס וגאד אוף וור 3. העניין הוא שבעוד משחקים אלה יצאו גם על הפיסי ו/או על קונסולות הדורות הבאים, משחק אחד של EA נשכח על הדור השביעי ומעולם לא זכה להוצאה נוספת. המשחק המיוחד הזה נקרא Dante's Inferno והוא היה הנסיון של EA להתחרות בסדרת God of War האובר-פופולארית.
משחקי דיסני מבית סגה היו מלוטשים למשעי, בין היתר כי הם פותחו בשיתוף פעולה עם חברת דיסני עצמה. טירת האשליות היה הראשון שבהם, ועד היום הוא אחד ממשחקי הוידאו הידועים ביותר בכיכובו של מיקי מאוס. ב 2013 הוא זכה לרימייק מעולה שלמרות הגרפיקה הפוליגונית שלו, הוא עומד היטב במבחן הזמן הן במשחקיות והן בפרזנטציה, בדיוק כמו משחק הפיקסל ארט האגדי עליו הוא מבוסס.
משחקי אל המלחמה על קונסולת הפלייסטיישן הניידת הראשונה הם אמנם קטנים יותר בכל אספקט מאלו שיצאו על הקונסולות הביתיות, אבל הם עדיין משחקי קאנון בסדרה ושומרים על האפיות הקולנועית המטורפת שלה. ויחד עם שני המשחקים המדהימים מהפלייסטיישן 2 שהתחילו את הכל, הם מעמיקים את העושר העלילתי של הסדרה. כמעריץ מושבע של משחקי אל המלחמה על הפלייסטיישן 2, 3 ו 4, אני בהחלט יכול להמליץ עליהם.
פעם בכמה זמן יוצא משחק ניו-רטרו שמזכיר לי למה אני כל כך בעניין של רטרו גיימינג. Huntdown הוא משחק כזה. הוא משלב בצורה מושלמת בין משחקיות יריות/פלטפורמה קלאסית, גרפיקת פיקסל ארט עם פירוט ואנימציה מלוטשים למשעי, מוזיקת רטרו-ווייב מקורית מגניבה בטירוף, וסיפור/דמויות/עלילה שהופכים את המשחק הזה למוצר הכי "שנות השמונים" שאני חוויתי בשנים האחרונות.