משחק העשור – The Witcher 3: Wild Hunt

מלבד פרזנטציה וגיימפליי, במשחקי עולם-פתוח יש פרמטר חשוב נוסף – אימרסיביות (או "היטמעות", אם תרצו). כלומר, עד כמה העולם משכנע באינטראקטיביות שלו עם השחקן על מגוון האובייקטים והדמויות בו, ועד כמה הוא מכניס את השחקן לאווירה ומשכנע באותנטיות שלו. מכל משחקי העולם הפתוח ששיחקתי בהם אף משחק לא הגיע לרמה של Witcher 3 מבחינת החוויה והקשר לעולם ולדמות הגיבור. בתקופה שבה משחקי הכס והויקינגים שלטו במסך הטלויזיה שלי, לא הפתיע אותי שמשחק הפנטזיה הזה תפס אותי חזק, אבל כן הפתיע שהוא היה יותר משכנע ומעניין מהסדרות האלה ובכלל, גם מבחינת העלילה והסיפורים שהוא סיפר.
כשסיימתי את 150 השעות של המשחק העיקרי (לפני שני ה DLC הענקיים שלו) שאלתי את עצמי את אותה השאלה ששאלתי אחרי שסיימתי את טרילוגיית שר הטבעות – איך חוזרים מכאן לסרטים/משחקים רגילים?

אין תגובות

עשור משחקי העולם הפתוח

הרבה משחקי רטרו מציגים רקעים מצויירים ביד אמן, שלמרות שתפקדו בעיקר כתפאורה הם הצליחו להצית אצלנו השחקנים את הסקרנות והדמיון – מה עוד נמצא שם בעולם הזה, עמוק בתוך היער האפל בגולדן אקס, מעבר לסמטה בסטריטס אוף רייג', על פסגת ההר בזלדה, במרחבים הרחוקים של ראסטאן, או אם ניקח פניה אחרת בכבישי אאוטראן. משחקי העולם הפתוח באו לספק בדיוק את יצר הסקרנות הזה, ובעשור האחרון הם עשו את זה טוב מאי פעם.

אין תגובות

לוחמי הנינג'ה – חווית ארקייד מלוטשת

אם תשאלו אותי מהי חווית הגיימינג הכי ארקיידית שיש אני אענה לכם כל משחק ריצה/קפיצה/ירייה שהאקשן בו הוא בציר אחד (X) בלבד, כלומר לא בשני צירים (X ו Y) או יותר כמו משחקי ביטאמאפ לדוגמה. ולפי ההגדרה הזאת, Ninja Warriors הוא משחק ארקייד קלאסי במובן הכי טהור של ההגדרה. יש בו נינג'ות, קפיצות, יריות ומכות – והכל במעטפת פיקסל ארטית יפהפיה – פשוט תענוג אייטיזי במיטבו.

אין תגובות

קצר – 198X

198X הוא פחות משחק ויותר סרט נעורים על תקופת ההתבגרות של נער בשנות השמונים. הסרט סובב סביב תרבות אולמות הארקייד של אותה התקופה ומתמקד במרתף ארקייד וחוויות הנעורים שמתקשרות אליו ולמכונות המשחקים בו.

אין תגובות

קצר – Toki

טוקי הוא משחק ארקייד קלאסי וטיפוסי לתקופתו – סוף שנות השמונים. כלומר הוא: קצר, די קשה ועם מכניקת גיימפליי סטנדרטית של משחק פלטפורמה "קפיצה-ירייה" (מה שנקרא בלעז Run & Gun). אז מה מיוחד בו, ולמה הוא מקבל כתבה משלו?

אין תגובות

חובה לשחק: Aggelos

לאחרונה אנחנו חווים רנסנס של משחקי וונדר בוי – אחת מסדרות הרטרו האהובות עלי – עם משחקים מדהימים כמו מאנסטר בוי והרימייק היפהפה של "מלכודת הדרקון". שני המשחקים האלה לא רק שומרים על הגיימפליי ההדוק של המשחקים המקוריים, ואף משפרים אותו, הם גם נראים מדהים עם גרפיקת HD מרהיבה. אבל הארדקור רטרו גיימרים יעדיפו לפעמים פיקסלים גדולים ומוזיקת צ'יפטיון פשוטה… וכאן בדיוק נכנס אגלוס.

אין תגובות

היו שלום ותודה על הדגים

אקו הדולפין היה משחק כל כך ייחודי שבהתחלה ממש שנאתי אותו, כמו שלימדו אותנו לשנוא כל דבר שונה. עד אז משחק טוב היה בעיני משחק מכות "רגיל" כמו Streets of Rage או משחק פלטפורמה "שיגרתי" כמו Sonic. מנכ"ל סגה דאז, טום קלינסקי, אהב את השם אקו הדולפין, הוא אמר שזה שם מצויין כי הוא קליט והוא באותה תבנית כמו סוניק הקיפוד.
אלא שבניגוד לסוניק, הדמות אותה משחקים במשחקי אקו אינה חיה שעברה האנשה ברוטלית בסגנון הריטושים של וולט דיסני. אקו הוא משחק "ניו-אייג'", אתה משחק שם דולפין אמיתי, פוטוריאליסטי, שלשם שינוי לא קופץ מפלטפורמה אחת לשניה תוך כדי השמעת צליל מעצבן, אלא שוחה ברחבי האוקינוס בסביבה פיזיקלית ריאליסטית במיוחד, וכאן טמון ייחודו האמיתי של המשחק.

אין תגובות

חובה לשחק: God of War I & II

סדרת "אל המלחמה" כוללת את המשחקים המזוהים ביותר עם קונסולות הפלייסטיישן לדורותיהן. הגיבור הטרגי והברוטלי שלהם, הלוחם הספרטני קרייטוס, הפך להיות מהר מאד לאחת הדמויות הידועות ביותר בעולם הגיימינג, למרות ואולי בגלל האופי הבוגר והכל כך אכזרי שלו שבא בקונטרסט עם האופי הקליל והילדותי של (למשל) קראש בנדיקוט.

אין תגובות