You are currently viewing חובה לשחק: God of War הסאגה הנורדית

חובה לשחק: God of War הסאגה הנורדית

הסאגה הנורדית של סדרת אל המלחמה היא בת שני משחקים בלבד, היא החלה במשחק מ 2018 והסתיימה בהמשכו מ 2022. ולדעתי אלו הם שניים ממשחקי הסינגל פלייר הלינארים הטובים ביותר שיצאו. אני לא משתגע על המילה 'מעריץ', אבל אפשר להגיד שאני super fan של God of War – הקרבות הארקיידיים, העלילה הפנטסטית והאפית (שלא לומר גרנדיוזית), האלימות הברוטלית, ומעל הכל – הפרזנטציה שומטת הלסתות, בגרפיקה ובסאונד, תמיד לחצו לי על הכפתורים הנכונים. המשחקים גם מאד עקביים ברמת האיכות הגבוהה שלהם (כן, גם אסנשן!), ומצאתי את עצמי משחק ומסיים את משחקי הסאגה היוונית כמה וכמה פעמים ברמות הקושי הגבוהות.

אבל כמה שאני אוהב את הסאגה היוונית של אל המלחמה, אני מודה שמדובר במשחקי פעולה פשוטים ומאד לינאריים, משחקים שגם את הגדולים שבהם אפשר בקלות לסיים תוך כ 10 שעות. הסאגה הנורדית היא כבר משהו אחר לגמרי, ועל ההבדלים אני אעמוד בהמשך הכתבה, אבל כרגע מה שחשוב לי להגיד זה שאת המשחק הראשון God of War מ 2018 וגם את ההמשך שלו Ragnarok מ 2022 רכשתי בהזמנה מוקדמת. זה משהו שלא עשיתי אף פעם עם שום משחק אחר, וזה נעשה אך ורק על סמך המוניטין של המפתחת Santa Monica Studio.
בנוסף, את המשחק הראשון על כל 50 השעות של ההנאה הצרופה שהוא מציע התחלתי וסיימתי פעמיים, פעם אחת כשיצא ב 2018 ופעם שניה ארבע שנים אחרי כהכנה להמשך הישיר שלו רגנרוק. ובטוחני שיהיו לי עוד ראנים שלו…
זה משהו ממש לא מובן מאליו.
למרות שגיימינג הוא תחביב גדול שלי, אין לי באמת מספיק זמן כדי לשחק בהכל, ואני נאלץ להיות בררן. יתר על כן, אני תמיד מעדיף לשחק ברמת קושי גבוהה ולחוות את המשחקים במלואם, ובמשורה. הסשנים שלי קצרים יחסית (שוב, לצערי אין לי מספיק זמן לסשנים ארוכים של גיימינג), אבל אני מנסה לספוח כל רגע ולהעריך ולהנות מהמשחקיות, הפרזנטציה והסיפור. אם המשחק הוא טוב באמת, עיקר החוויה מבחינתי היא האימרסיביות (ההיטמעות) בעולם שלו, ואני בהחלט לוקח את הזמן להעריך את זה. הדוגמאות הטובות ביותר מהשנים האחרונות לחוויות גיימינג כאלו הן טרילוגיית Mass Effect וכמובן משחק העשור של הבלוג – The Witcher 3.
אבל אפילו ביצירות האמנות המדהימות האלה שיחקתי רק פעם אחת. נכון, מדובר במשחקים שהם ארוכים פי שלושה מ GoW 2018, אבל זה לא מוריד מחשיבות העובדה שסיימתי אותו פעמיים, וזה מקנה לו מקום גבוה מאד בפנתאון המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם אי פעם.
כל ההקדמה הזאת היתה חשובה כדי להדגיש עד כמה המשחקים האלה טובים.
ועכשיו תרשו לי להסביר למה.

הסאגה היוונית של סדרת אל המלחמה כוללת שישה משחקים. שני משחקי GoW הראשונים יצאו על הפלייסטיישן 2 והיו תקדימיים הן במשחקיות ההאקאנסלאש המצויינת והן בפרזנטציה המדהימה שלהם. המשחק השלישי והאחרון בטרילוגיה יצא על הפלייסטיישן 3 והיה כל כך מרשים עד שכל מה שהרימסטר שלו על הפלייסטיישן 4 נדרש לעשות היה להעלות קצת את הרזולוציה וקצב הפריימים. בנוסף לטרילוגיה העיקרית יצאו עוד שני משחקי צד על הפלייסטיישן הנייד ומשחק פריקוול על הפלייסטיישן 3.
לעומת זאת, הסאגה הנורדית כוללת שני משחקים בלבד, שניהם יצאו על הפלייסטיישן 4. אבל בניגוד למשחקי האקשן הפשטניים משהו של הסאגה היוונית שיותר מכל היו משחקי האקנסלאש, המשחקים הנורדיים הם חדשים לגמרי, והרבה יותר מודרניים, משוכללים, ארוכים, ומגוונים. הם כוללים משחקיות קרבות שונה בתכלית ממה שהורגלנו בסאגה היוונית, והיא נתמכת במערכת עמוקה ומגוונת של מנגנוני שדרוגים והעצמת דמויות, לרבות כלי נשק, שריונות, קסמים, אביזרים ותנועות מיוחדות תלויות מצב.
מלבד מכניקות גיימפליי חדשות לחלוטין, גם העלילה השתנתה ללא היכר. אחרי God of War 3 קרייטוס יצא לגולה ונדד לצפון אירופה, שם הוא פגש את פיי, מי שתהפוך לאשתו (השנייה, יש לזכור) ואשר תלד לו בן בשם אטריאוס (שכזכור, אינו הילד הראשון שלו). אטריאוס, שנקרא לו מעתה בוי, משתתף באופן פעיל בהרפתקאות ובקרבות של קרייטוס בתשע הממלכות מהמיתולוגיה הנורדית, והאינטראקציה ביניהם היא עמוד התווך העלילתי של המשחקים.
אכן, הסיפור עבר שינוי דרסטי מטרגדיה יוונית עקובה מדם לסיפור על אהבה הורית.

משחקי אל המלחמה, בכל פלטפורמה עליה הם רצו, תמיד דחפו את החומרה לקצה היכולת שלה וטשטשו את המעבר בין דורות קונסולות הפלייסטיישן. GoW2 יצא על ה PS2 אחרי שה PS3 כבר הושקה ונמכרה, GoW3 יצא על ה PS3 אבל גם על ה PS4, והמשחק השני בסאגה הנורדית (רגנרוק) יצא על ה PS4 שנתיים תמימות אחרי שה PS5 הושקה, עם גרסה משודרגת משהו גם עליה.
עם יציאתו קיבל רגנרוק סופרלטיבים רבים וביניהם המשחק היפה ביותר על ה PS5 למרות שהוא פותח כמשחק PS4. ולא בכדי, הפרזנטציה במשחקים האלה היא עוצרת נשימה ממש בסאונד, במוזיקה האפית, וכמובן בגרפיקה. רמת הפירוט ותשומת הלב לפרטים היתה מהממת ב 2018 כשהמשחק הראשון יצא, והמשיכה את האיכות הגבוהה במשחק השני.
המשחקים האלה מוכיחים שלא ממש משנה מהו הכח היחסי של החומרה שלך, כל עוד העיצוב הגרפי, האנימציה, הירידה לפרטים והאטמוספירה הויזואלית הכללית עשויים היטב. ובמובן הזה משחקי הסאגה הנורדית הגיעו, אם תרשו לי, לוולהאלה (;

כאמור, מכניקות הגיימפליי עברו שינוי מוחלט לעומת משחקי הסאגה היוונית, והן כוללות הרבה רבדים של יכולות, שדרוגים ותוספות. השינוי הברור ביותר הוא במיקום של המצלמה, שהיתה עילית במשחקי הסאגה היוונית ועכשיו היא ממוקמת מעל לכתף של הגיבור. ועם התקדמות במשחק שמים לב גם שהוא בנוי כטייק אחד ארוך בלי הפסקות או קאטים, שזה תקדימי ומגניב ממש.
לקרייטוס יש שישה מדדים שמושפעים מהניסיון ומהשדרוגים של הציוד שלו: כח, הגנה, חיים, ריון (התקפות מיוחדות), מזל (סבירות להפעלת התקפה מיוחדת, קבלת יותר נקודות ניסיון, ומציאת כסף), והתחדשות (משך ההמתנה הנדרש בין הפעלות של אבני ריון ואביזרים).
ישנם כמה וכמה עצי כישורים שצריך לשדרג ולהוסיף בהם יכולות ותנועות: כלי הנשק, מגן, ידיים חשופות, זעם ספרטני, הקשת של בוי (ושל שותפה אחרת…), והקסמים והיכולות של בוי (ושל השותפה האחרת). לראשונה קרייטוס גם יכול להשתמש בידיים חשופות כדי לבצע התקפות, והתקפות אלו גם מגבירות מהר יותר (לעומת התקפות עם נשק) את מד הזעזוע, שכשהוא ממוקסם אז האויב עובר להלם, מה שמאפשר לקרייטוס לבצע את הפינישים הכל כך מפורסמים שלו עם לחיצה על R3.

גרזן הליוויתן הוא הנשק העיקרי של קרייטוס. הוא חושל ע"י הגמדים סינדרי וברוק, אשר גם חישלו את המקבת הידועה של ת'ור. הגרזן הוענק כמתנה לאשתו של קרייטוס, פיי, שנתנה לבעלה את הגרזן לפני מותה. אפשר להשתמש בו בקרב פנים אל פנים או להטיל אותו, ואז לקרוא לו בחזרה בליצת כפתור ועם אפקט מספק ביותר. אפשר לשדרג את הלהב של הגרזן, להחליף ולשדרג את הקצה שלו (Pommel) להגברת מדדים מסויימים, ויש בו גם מקום לשתי אבני ריון להתקפות מיוחדות (חזקה וקלה).
במהלך המשחקים קרייטוס ישיג כלי נשק נוספים ומוכרים יותר. הסאגה הנורדית מציגה שינוי דרסטי בפיתוח דמותו של קרייטוס ובסביבה שלו, והשינוי הוא כל כך חד עד שהוא משכיח את המורשת הברוטאלית והמדממת שלו. לכן סצינת החשיפה של הנשק המוכר כל כך מהעבר שהכריחה את קרייטוס להתמודד עם ההיסטוריה שהוא ניסה כל כך לשכוח, היתה מבחינתי אחד מרגעי הגיימינג המכוננים שחוויתי, לא פחות.

למרות ההפרדה הברורה מהסדרה היוונית, משחקי הסדרה הנורדית מכבדים את ההיסטוריה של אל המלחמה וכוללים הרבה תזכורות מהרפתקאותיו של קרייטוס מתקופת הפלייסטיישן 2, ה PSP והפלייסטיישן 3. גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת מכניקת הקרבות. וכל אזכור כזה גרם לי לחייך. כאן אולי המקום להגיד שהאלימות הברוטלית של משחקי הסדרה היוונית פחתה מעט במשחקי הסדרה הנורדית ואלמנט המין והעירום שהפך את המשחקים בסדרה היוונית למדורגים M (לגילאי 17 ומעלה) נעלם לגמרי.
לבסוף, אציין כי המשחקים מאתגרים למדי ברמות הקושי הגבוהות, אבל גם בהן אם משדרגים מספיק את קרייטוס ואת בוי, ומשתלטים על מכניקת הקרבות העמוקה, אז הקרבות מתחילים לזרום. רק אל תשכחו להשתמש בזעם של קרייטוס בעיתוי הנכון.

God of War
כשהמשחק הוצג לראשונה בטריילר ב E3 2016 הקהל הגיב בשאגות שמחה מטורפות. הסביבה הנורדית העשירה בהרים מושלגים, אגמים, פיורדים ויערות צפון אירופאיים, היתה קונטרסט מדהים לסביבה הים תיכונית של משחקי הסדרה היוונית. והקרב האפי עם הטרול שהוצג בטריילר הזה הראה עד כמה העולם הזה ומכניקת הקרבות שלו שונה מכל מה שהורגלנו אליו במשחקי הסדרה היוונית. וכל הסינמטיות המהממת הזאת לוותה במוזיקה אפית ומלהיבה:

פיי, אשתו של קרייטוס ואמו של בוי, מתה (המשחק לא מסביר למה), והמשחק מתחיל באירוע הדרמטי של שריפת גופתה. מיד אח"כ אנו מתוודעים ליחסים הקשוחים בין קרייטוס לבוי כשהם יוצאים לצוד. הדינמיקה ביניהם היא מיוחדת, האב הוא קשוח גם בקרב וגם עם בנו, והוא גם אנאלפבת בשפה הנורדית וקורא לבוי לקרוא כל פעם שמגלים מגילה, כתובת על הקיר או את אחד מ 12 מקדשי יוטנאר. בוי לעומתו הוא הרבה יותר איכפתי, שש לעזור וסקרן, אבל גם כל הזמן מנסה לקבל את אישורו של אביו לכך שהוא מועיל בקרב, וזה לדעתי מקסים.

ואכן בקרבות בוי מאד מועיל. לפעמים הוא מטפס על אויב וחונק אותו וכך נותן לקרייטוס חלון הזדמנויות לבצע התקפה חזקה במיוחד, הוא יכול גם לזמן רוחות של חיות שיתקפו את האויבים (או ימצאו דברים מועילים באדמה), והכי חשוב – הוא יכול לירות חץ לפי פקודה (עם כפתור הריבוע) לאן שקרייטוס מסתכל. החיצים הללו מועילים מאד בקרבות ולפעמים הם גורמים לאויבים לשיתוק או להפנות את הגב לקרייטוס, מה שחושף אותם להתקפה.
כל קרב הוא חשוב, ובכל קרב עלולים למות אם לא שמים לב, גם עם דמות משודרגת ומאובזרת היטב. זה לא בדיוק סולס-לייק, אבל אין ספק שברמות הקושי הגבוהות המשחק מציב בפני השחקן אתגר רציני, ובמיוחד (אבל לא רק) בקרבות נגד היצורים מ"קרעי הממלכות", האבירים הנוודים, ומעל כולם הוואלקיריות. אבל האויבים העוצמתיים הללו הם לרוב אופציונליים, ולשמחתנו המשחק שומר התקדמות באופן אוטומטי ומחזיר אותך כמעט תמיד לנקודה ממש לפני הקרב בו מתת, עם כל הדברים והכסף שאספת.

המשחק כולל מערכת שריונות משוכללת – השריונות מורכבים משלושה חלקים (גוף, כפפות וחגורה), ואפשר להוסיף אבני ריון שנותנות בונוסים שונים, עד לשלוש אבנים לכל חלק שריון. יש המון סטים של שריונות, עם כל מיני בונוסים שונים, והחביב עלי הוא Tyr's Lost Unity כי הוא מאוזן מבחינת הבונוסים המובנים שהוא נותן, וגם אהבתי את העיצוב שלו.
בשלבים המוקדמים של המשחק מקבלים את הקמע של Kvasir שנותן אפשרות של האטת הזמן כשמתחמקים מהתקפה ברגע האחרון, אה-לה ביונטה. גם רגנרוק כולל את המכניקה הזאת, מה שגורם לי לתהות האם זו היתה אופציית גיימפליי בסיסית בשלבי התכנון המוקדמים.

המפה בתפריט היא כללית מאד, מה שגורם לשחקן להשקיע בחיפוש וגילוי דברים בעולם עצמו. זו דרך אלגנטית להמנע ממפות עם רשימות מכולת של דברים לעשות (כמו לדוגמה במשחקי אססינס קריד). גם המשחק הראשון וגם רגנרוק מציגים עולם מפורט ברמה הגבוהה ביותר, אבל אין כאן מערכת יום/לילה. (כמעט) תמיד צהרי היום במשחקים האלה, שזה לדעתי מצויין כי ככה המשחקים נראים הכי טוב, ובמיוחד אם למסך שלכם יש יכולות HDR.
אה, וזכרו תמיד להסתכל למעלה, לפעמים תמצאו שם דליים תלויים או עורבים מנצנצים שאפשר להוריד עם הגרזן (;


God of War Ragnarok
המשחק השני פותח כמשחק פלייסטיישן 4 אבל יצא לבסוף בסוף 2022 כמשחק Cross-Gen כולל גירסה ייעודית לפלייסטיישן 5. זה דומה ל God of War 2 שיצא לפלייסטיישן 2 כמה חודשים אחרי שהפלייסטיישן 3 כבר יצאה. אמנם GoW2 לא היה משחק Cross-Gen אבל אחרי כמה שנים הוא כן יצא על הפלייסטיישן 3, יחד עם GoW1 בגירסת הרימסטר האולטימטיבית שלהם.
גירסת ה PS5 מציגה כמובן שיפורים גרפיים על פני ה PS4, כמו גם זמני טעינה קצרים יותר, אבל רק מדגישה שמדובר במשחק שפותח לרוץ על הפלטפורמה הרביעית של פלייסטיישן, ואתם לא תפסידו כמעט כלום אם תבחרו לשחק עליה. המשחק נראה נהדר ורץ נפלא (גם אם זה ב 30fps), זאת בניגוד למשחק Cross-Gen אחר שיצא מוקדם יותר באותה שנה Horizon Forbidden West אשר ניכר כי פותח בעיקר כמשחק PS5.

בהתאם למסורת של Santa Monica Studios הגרפיקה עוצרת הנשימה של המשחק הראשון איכשהו הצליחה להשתפר, וזהו כנראה המשחק היפה ביותר שאפשר להריץ על הפלייסטיישן 4. יפה במיוחד היא אזגארד, הממלכה בה שוכנים האייסיר ובראשם אודין ות'ור, וכשהגעתי לשם לראשונה נפעמתי ממש מהנוף עוצר הנשימה. יחד עם זאת, אהבתי במיוחד את התמה הויזואלית הנורדית של המשחק הראשון, והתמה העיצובית הזאת טושטשה קצת במשחק השני שבו יוצאים למסעות בממלכות אחרות, שונות מאד ממידגארד העשירה ביערות, הרים מושלגים, אגמים ופיורדים.

רגנרוק הוא המשך ישיר וברור של המשחק הראשון. במהלכו מבקרים גם בהרבה מקומות מוכרים מהמשחק הראשון, מה שיוצר המשכיות ועקביות מעולה. במיוחד אהבתי את החלק של "אגם תשע הממלכות" שהיה ההאב העיקרי של העולם הפתוח במשחק הראשון ועכשיו במשחק השני הוא רק איזור אחד מתוך כמה. כעת האגם הוא קפוא בגלל "פימבלווינטר" (הסבר בהמשך) ובמקום בסירה מתניידים בו במזחלת שלג, אבל עדיין ניתן לזהות בו מקומות מהמשחק הראשון.
בנוסף ללוקיישנים שחוזרים, גם אויבים רבים חוזרים כאן תוך שימוש באותם נכסים גרפיים. יש גם כמובן אויבים חדשים (כמו אנשי קרפדות שמרגישים קצת לא קשורים…), אבל העקביות העיצובית היא מרשימה, ומדגישה עד כמה שני המשחקים הללו הם שני חלקים של סאגה קוהרנטית ובנויה היטב.
מלבד עקביות עיצובית, יש גם התפתחות ניכרת בדמויות. קרייטוס מעט מבוגר יותר ושקול יותר, אבל הרבה יותר נייד מבחינת קפיצות וטיפוסים מהירים והוא גם הספיק ללמוד לקרוא את השפה הנורדית. בוי הוא עכשיו כבר טינאייג'ר ופחות מסתמך על אביו, הוא מטפס היטב בעצמו ובשלבים מסויימים אף יוצא להרפתקאות לבדו. ואפילו פרייה, שהיתה דמות משנית במשחק הראשון, מקבלת כאן תפקיד מרכזי הרבה יותר.
למרות שהוא מצאד לינארי, רגנרוק מנסה בשלב מאוחר במשחק לתת חווית עולם פתוח, גם אם קצת מוגבלת מבחינת גודל גיאוגרפי, באיזור אופציונלי לחלוטין שנקרא "המכתש". אמנם מרגישים שמנוע המשחק אינו מותאם לעולם פתוח, אבל המאמץ של המפתחים ניכר, והאיזור הזה הוא לדעתי אחת החוויות היותר כיפיות במשחק, והוא מציב בפני קרייטוס אויבים חזקים ומעניינים.

משחקי הסאגה היוונית לימדו את השחקן על המיתולוגיה היוונית, ומשחקי הסאגה הנורדית עוברים אותם בקלות ומציגים לפרטי פרטים את סיפורי המיתולוגיה הנורדית באמצעות נקודות ה Lore שנמצאות בכל מקום (שעכשיו קרייטוס יכול לקרוא בעצמו), הסיפורים המרתקים של מימיר, וכמובן העלילה המצויינת של המשחקים עצמם.
"פימבולווינטר" הוא החורף הארוך בן השלוש שנים שמסמל את בוא רגנרוק והוא אלמנט מרכזי במיתולוגיה הנורדית ובעלילת המשחק, שהיא אפית וסוחפת יותר מזו של המשחק הראשון. וזה הגיוני כי רגנרוק הוא החלק החותם את הסאגה ולכן האירועים בו הם משמעותיים במיוחד, לעומת המשחק הראשון שהוא יותר סיפור של מסע אישי. אציין במיוחד את הכתיבה והמשחק (Acting) המעולה של אודין שהיה כל כך טוב, עד שלא באמת השתכנעתי שהוא כזה רע ושמגיע לו למות.

מערכת השריונות ברגנרוק שופרה והשתכללה. השריון האהוב עלי מהמשחק הראשון חוזר גם כאן אם כי בשם השונה Tyr’s Guiding Light, אבל הוא כבר לא השריון האהוב עלי. הוא פינה את מקומו לשריון הגמדים Nidavellir Finest שמקבלים בשלב מוקדם יחסית.
אם משתמשים בחלק הגוף של השריון הזה אז הוא נותן בוסט של חיים כאשר מבצעים פיניש. אבל מד הזעזוע של האויבים, שצריך למקסם אותו כדי לבצע פיניש, יורד עם הזמן, ולשם כך יש את שני החלקים האחרים של שריון ה Nidavellir שמעכבים את קצב הירידה. אבל זה לא מסתיים כאן – כדי להגביר את קצב העלייה של מד הזעזוע של האויבים, בחרתי לשדרג את התנועות המיוחדות של קרייטוס ושל בוי כך שיגרמו ליותר זעזוע. בדרך זו הגברתי את הקצב שבו קרייטוס מהמם אויבים ומבצע פינישים, ותוך כדי גם מקבל גם אפקט ריפוי.
זו רק דוגמה אחת לבילד של קרייטוס. יש המון שריונות אחרים במשחק עם אפקטים שונים, כמו הגברת בונוסים של ריפוי או הגברת כח אחרי חסימה או הדיפה של התקפה. כל בילד שריון כזה משנה את הדרך שבה מנהלים קרבות ומשדרגים יכולות, מה שעושה את הגיימפליי של רגנרוק לעמוק יותר אף מזה של המשחק הראשון.
כמו הקמע של Kvasir מהמשחק הראשון, גם ברגנרוק יש כמה שריונות ואביזרים שמאפשרים האטה של הזמן עם התחמקות ברגע האחרון כמו ביונטה. אני אישית מאד אוהב את המכניקה הזאת, אבל נראה שחלון הזמן להפעיל אותה הוא מאד מצומצם, אז לרוב הסתמכתי על המכניקה השניה האהובה עלי – הדיפה (Parry).

עצי הכישורים גם נותרו דומים למה שהיו במשחק הראשון, אבל הפעם אפשר להתמחות בכישור מסויים (ע"י שימוש בו בקרבות) ולפתוח בו אופציה לאחד משלושה בונוסים – תוספת נזק, זעזוע או הגנה. טיפ קטן, אבל חשוב: השתמשו בזירת האימון ב'ניפלהיים' כדי להתמחות מהר בכישורים, ובכלל כדי לתרגל, זה פיצ'ר מצויין שלא כל כך היה זמין במשחק הראשון, שם 'ניפלהיים' היתה שונה מאד ויותר מעין שלב רוג-לייק.
התנועה החביבה עלי מהמשחק הראשון, ה Executioner's Cleave (לחיצה ארוכה על R2), שונתה ומרגישה עכשיו קצת פחות ברוטלית ועוצמתית. עם זאת, הפעם אפשר לשדרג אותה עם בונוס הגנה מה שהופך אותה לכמעט בלתי ניתנת לעצירה.

הפאזלים שמרו על רמת הקושי מהמשחק הראשון, אבל חלקם קצת מעצבנים, במיוחד אלו שמערבים חיצי "הקס" ופיצוצים. נראה שהפעם המשחק מחזיק את היד של השחקן בפתרון פאזלים, ובוי ומימיר ממהרים לתת לקרייטוס רמזים עבים במיוחד על איך לפתור את הפאזלים עוד לפני שהספקת לסרוק את הסביבה ולחשוב על פתרון.
כעת גם מרגיש קל יותר למצוא את העורבים של אודין, אבל יכול להיות שפשוט התמחיתי במציאת עורבים במשחק הראשון. בכל מקרה, שווה להוריד את העורבים האלה כי הפעם מקבלים לא רק טרופי נחמד, אלא גם דברים מועילים כמו אחד השריונות היותר שווים במשחק. כמו במשחק הראשון, לעורבים יש סאונד מיוחד שקל לזהות, וידעתי שהמשחק מתחיל להשפיע עלי כשהלכתי ברחוב ושמעתי קול דומה ומיד הסתכלתי למעלה בציפייה לראות איזה עורב מנצנץ…

על פני הדברים נראה כי רגנרוק לא כולל אויבים חזקים ברמה של הוולקיריות מהמשחק הראשון, והאויבים המאתגרים ביותר הם ה The Hateful, ואז מגלים את ה Berserkers… אבל כמו הוולקיריות, גם האויבים העוצמתיים האלה הם אופציונליים. בוי הוא גם מועיל יותר מהמשחק הראשון, והוא אפילו זוכה בנקודות ניסיון בכל קרב אשר באמצעותם אפשר לשדרג את עץ הכישורים שלו. וגם נראה כי ההתקפות, הן פנים מול פנים והן למרחק, פוגעות הפעם יותר באמצעות מנגנון Aim Assist נדיב במיוחד.
יש למשחק מודעות עצמית גבוהה – לפני קרב מאתגר יחסית באיזור "המכתש", מימיר מזהיר מהאויב שמחכה לנו, אבל בוי מרגיע ומזכיר שהם ניצחו את הוולקיריות במשחק הקודם אז אין מה להתרגש. עוד דוגמה לכך היא תוך כדי אחד השלבים הראשונים, שם דמות שמלווה את קרייטוס ואת בוי שואלת האם הכל בסדר, כי סטיתי מהדרך הראשית כדי להגיע לאיזו תיבה. אז בוי עונה "כן, אבא שלי אוהב לבזוז תיבות רנדומליות" 🙂

לבסוף, הייתי בטוח שהמשחק יענה על כל השאלות שעלו בקשר לפיי, אשתו המסתורית של קרייטוס. אבל המשחק לא באמת חשף את הדמות המעניינת הזאת בצורה מספקת. עם זאת, ובקונטרסט לכך, הסאגה הנורדית ובמיוחד המשחק השני עשו את קרייטוס לאחת הדמויות המפותחות ביותר אי פעם במשחק וידאו. הוא השתנה בצורה מעוררת השתאות מאיך שהוא הוצג בסאגה היוונית, לרבות המשחקים היותר אישיים בה, דרך המשחק הראשון וכלה ברגנרוק. העומק העלילתי הזה מרשים במיוחד, כי בסופו של יום מדובר במשחקי אקשן עם דגש על קרבות.

!Go Play
שני משחקי הסאגה הנורדית הם משחקי פלייסטיישן 4 בהגדרתם, לכן אפשר לשחק בהם על ה PS4 ובגירסה משופרת משהו על ה PS5. בנוסף, המשחק הראשון יצא על הפיסי ברמת אופטימיזציה מצויינת, וזוהי ללא ספק הגירסה המרשימה והמומלצת ביותר, במיוחד זו ב GOG שהיא ללא DRM.
נכון למועד כתיבת שורות אלה רגנרוק טרם יצא על הפיסי, אבל הגירסה הזו תגיע בוודאות ולכשזה יקרה גם היא תהיה הדרך הטובה ביותר לשחק במשחק החותם את הסאגה הנורדית.