סדרת "אל המלחמה" כוללת את המשחקים המזוהים ביותר עם קונסולות הפלייסטיישן לדורותיהן. הגיבור הטרגי והברוטלי שלהם, הלוחם הספרטני קרייטוס, הפך להיות מהר מאד לאחת הדמויות הידועות ביותר בעולם הגיימינג, למרות ואולי בגלל האופי הבוגר והכל כך אכזרי שלו שבא בקונטרסט עם האופי הקליל והילדותי של (למשל) קראש בנדיקוט.
מהמפתחים של Princess Crown לסגה סאטורן (1997), Odin Sphere לסוני פלייסטיישן 2 (2007) ו Muramasa the Demon Blade לנינטנדו ווי (2009) – הגיע ב 2013 המשחק המדהים ביותר שלהם עד כה – Dragon's Crown בלעדית לקונסולות של סוני (PS3, Vita וב 2018 גם ל PS4). זה היה המשחק הראשון שקניתי ל PS3, ולמעשה הוא הגיע בדואר לפני שהקונסולה עצמה הגיעה! כן, עד כדי כך רציתי אותו. הנה למה:
כחובב משחקי מכות רחוב מושבע עוד משנות השמונים, מאד שמחתי לגלות את דאבל דרגון ניאון כשיצא לקונסולות הדור השביעי ב 2012. ניאון מעביר היטב את החוויה של דאבל דרגון הראשון שיצא לארקייד ב 1987 עם כל הטוב (והפחות טוב) שבכך, ובכלל את תחושת הנוסטלגיה לשנות השמונים עם מוזיקה, הומור והמון רפרנסים צ'יזיים לתרבות האייטיז.
Streets of Rage (או SOR) לא המציא את ז'אנר של משחקי ה Beat ’em up / Brawler או כפי שהוא נקרא בעגה ה'לא מקצועית'- מכות רחוב. ההשוואה העתיקה מול המשחק הקלאסי Final Fight מבית קאפקום היא בהחלט מתבקשת, אבל לא מהסיבות הנכונות. רבים סבורים שסגה ניסתה להעתיק את פיינל פייט עם המשחק SOR הראשון שיצא למגה דרייב. זה לא מדוייק, הם בהחלט ניסו להעתיק את ההצלחה של המשחק הזה, אבל חשוב לציין כי קאפקום עצמה ניסתה לשחזר עם פיינל פייט הצלחה של משחק אחר: Double Dragon של חברת טכנוס שיצא בשנת 1987.
אבירים, מכשפים, גמדים, ברברים, פיות, אמאזונות… ודרקונים! מקונאן הברברי דרך שר הטבעות ועד משחקי הכס – יש מעט דברים שמסעירים אותנו יותר מעולמות פנטזיה. בשנות השבעים והשמונים משחק הדמיון D&D (מבוכים ודרקונים) היה מאד פופולארי, והוא תרם להתפתחות הז'אנר הקולנועי Sword & Sorcery וז'אנר משחקי הוידאו הנלווה Hack & Slash. משחקים אלה היו לרוב תת-ז'אנר של מכות רחוב (Beat ’em Up), כאשר משחק ה H&S הכי מפורסם הוא ללא ספק גולדן אקס. אבל היו עוד רבים, והפוסט הזה מאגד את משחקי הארקייד הטובים שבהם.
אחת בכמה זמן יוצא משחק שנראה כל כך טוב ועם כל כך הרבה סטייל וייחודיות, עד שהוא מצליח להשאיר חותם על כל מי שמשחק בו לשנים רבות. דארקסיידרס היה משחק כזה, וכך גם ביונטה. אז ביונטה היא מכשפה, אבל כזאת שנראית כמו דוגמנית מסלול: רזה עם פרופורציות שעון חול ורגליים שלא נגמרות, והיא לבושה בגד גוף מעור עם מחשוף נדיב בגב, כי למה לא. הבחורה העתיקה הזאת (בכל זאת, היא מכשפה בת מאות שנים) היא סקסית בטירוף והיא יודעת את זה, אבל היא גם Badass באקסטרים.
הדור השביעי של הקונסולות (פלייסטישן 3 ואקסבוקס 360) הביא לנו כמה מסדרות המשחקים המרשימות ביותר אי פעם שהפכו לראשונה ליותר פופולאריות ואף יותר מכניסות מרוב הסרטים ההוליוודיים – מאס אפקט, אנצ'רטד, גירז אוף וור, דארק סולס, ביושוק, אסאסינס קריד, בורדרלנדס ועוד. רבות נכתב על סדרות המשחקים האלה, אבל פחות נכתב על סדרות מעולות אחרות מהדור השביעי שהיו אמנם פופולאריות פחות אבל מוצלחות באותה מידה. ביונטה היא דוגמה אחת, ודארקסיידרס היא דוגמה נוספת, ולדעתי מהטובות שבהן.
כולם מכירים את גולדן אקס. הוא אחד המשחקים המזוהים ביותר עם פורטים של משחקי ארקייד לקונסולות ולפיסי. ללא ספק ממשחקי הארקייד האהובים עלי בכל הזמנים, גולדן אקס היה פנומנלי בזמנו ועדיין נראה ומשחק מצויין גם כיום, רבע מאה אחרי שיצא לראשונה. אבל מעט מדי מכירים את הסיקוול שלו: נקמתו של דת' אדר, שיצא לארקייד שלוש שנים אחריו והיה שדרוג גרפי מדהים. הסיבה העיקרית לאנונימיות היחסית שלו היא שהוא מעולם לא יצא לו פורט לקונסולות ביתיות!
משחקי מכות רחוב (או Brawlers או Beat’em Ups) היו ה-דבר בסוף האייטיז/ תחילת הניינטיז. אני מת על המשחקים האלה (רק הטובים שבהם כמובן), אז הרכבתי כאן רשימה של משחקי מכות רחוב מהארקייד שמעולם לא קיבלו פורט לקונסולות הביתיות. זהו פוסט שני בסדרה, וקאפקום הולכת לככב בו (כי כמובן ששמרתי את הכי טובים לסוף), אבל כן מומלץ לקרוא קודם את הפוסט הראשון!