ג'וני מערוץ היוטיוב המצויין (קחו נשימה) Lord AuroMetalSaurus פרסם סרטון חמוד שבו הוא קורא גליון רנדומלי של מגזין פריק, שכולל אפילו כתבות שכתבתי עוד שעבדתי שם ככתב פרילנסר. אז הצעתי לו לכתוב על זה כמה מילים. הוא הסכים, וכעבור חודש שלח לי מניפסט מרתק על ההיסטוריה של תרבות הגיימינג בישראל. אז מבלי להכביר במילים נוספות, קבלו זוית של רטרו-גיימר שלא היה כאן בדורות ה 8 וה 16 ביט ורואה את התחביב הזה בלי משקפי הנוסטלגיה שיש עלי תמיד כשאני מדבר על על רטרו גיימינג.
כתב אורח: ג'וני דקל
רטרו גיימינג ונוסטלגיה הם מונחים שתמיד הלכו יד ביד, התעניינות במשחקים מהעבר הרי התחילה מהרצון של אנשים לחזור אל המשחקים שהם גדלו עליהם ולעורר זכרונות טובים מהילדות. חשוב לזכור אבל שבימינו נוסטלגיה היא כבר מזמן לא המניע הבלעדי שבגללו אנו מדברים על משחקי רטרו. חלק ממי שחוזרים אל המשחקים מהילדות לפעמים בוחרים גם להעמיק ולנסות משחקים אחרים שיצאו באותו הזמן, כאלה שהם אולי אפילו לא שמעו עליהם לפני כן. ההתנסות הזו יכולה לעיתים גם להוביל לרצון ללמוד על ההיסטוריה מאחורי אותם המשחקים, ומשם להרחיב ללמידה על היסטוריית משחקי הוידאו ככלל. כך הפך תחום הרטרו גיימינג לעוד תחביב נישתי של התעניינות בהיסטוריה של מוצר כלשהו והתעשיה מאחוריו, כמו למשל היסטוריית המכוניות, ביגוד אופנתי, נשקים וכו'.
טרנד הרטרו גיימינג החל לצבור תאוצה אי שם בשנות התשעים המאוחרות, כאשר אמולטורים של משחקי ארקייד וקונסולות ישנות (ויכול להיות שגם של מחשבים משנות השמונים אבל אני לא יודע בוודאות) הופצו ברחבי האינטרנט. לראשונה גיימרים יכלו לחוות שוב משחקים מעברם על המחשב האישי, ללא הצורך בגישה לחומרה המקורית שהריצה אותם. האימולטורים הללו לא רק הנגישו משחקי רטרו לשחקנים ותיקים, אלא גם לדור חדש של שחקנים צעירים, שלא נכחו בזמן בו אותם משחקים היו פופולריים.
כאן אני נכנס לתמונה – סתיו 2005, אני תלמיד בכיתה ד'. באחד ממסעותי באינטרנט בחיפוש מידע אחר משחקים שעניינו אותי, הגעתי איכשהו לאתר VGFreak. לא מדובר בבלוג של VGFreak שאתם קוראים עכשיו, אשר נפתח ב-2014, אלא האיטרציה הקודמת שלו כאתר רגיל (כיום הוא שמור כארכיון לכל המעוניין לעיין בו). התוכן באתר הציג לי לראשונה כיצד נראה עולם הגיימינג על הקונסולות לפני הפלייסטיישן 1 ממנו התחלתי, ואפילו נתן לי טעימה לא קטנה בכלל של המשחקיות על אחת מהקונסולות: ה-NES. מהזמן בו אני כותב את המילים הללו, אני מאמין שעדיין מסתובבים בינינו אנשים בשנות ה-40 לחייהם שלא מודעים לעובדה שהמגאסון הוא חיקוי של ה-Famicom/NES. אני לעומת זאת זכיתי לדעת על כך כבר מהרגע שלמדתי על המכשיר דרך VGFreak, שגם סיפק הורדה לאימולטור שלו יחד עם שלל רומים הכללו את מיטב הקלאסיקות ועוד כל מיני פנינים. מאוד התחברתי לספריית ה-NES וביליתי הרבה זמן מהילדות שלי בלשחק בה, ואני עדיין ממשיך לשחק גם היום.
אז אתרים כמו VGFreak ו"מסע אל העבר" היו נקודת ההתחלה שלי לתוך עולם הרטרו גיימינג. יכולתי בזמנו להצטרף לפורומים של האתרים הללו כדי לקחת חלק מהקהילה המקומית וללמוד עוד על משחקי העבר, אבל במקום בחרתי להמשיך את המסע שלי לבד דרך מקורות בשפה האנגלית. אתרים כמו Newgrounds ובהמשך גם יוטיוב הזינו אותי במידע אודות משחקים, קונסולות ומחשבים משלושת העשורים האחרונים (כיום זה כבר חמשת העשורים האחרונים). במקביל, אתרי רומים כמו Emuparadise סיפקו הורדה לכל אותם המשחקים שזה עתה שמעתי עליהם. בזכות כל המקורות הללו, העשרתי את הידע שלי בעולם הרטרו גיימינג, שרק הלך והתרחב לאורך השנים בכל פעם שעוד מידע היסטורי התגלה לציבור.
עם כל הגישה לעולם המרתק הזה, ישנו פרט אחד שלקח לי הרבה שנים לשים לב אליו – המקורות באנגלית שהשתמשתי בהם, כולם היו אמריקאים. כלומר הרוב המוחלט של המידע שצרכתי הגיע מנקודת המבט ההיסטורית של הגיימינג בארצות הברית. אם ב-VGFreak לדוגמא גיליתי על קונסולת המגה דרייב של סגה, הגלישה הממושכת באתרים האמריקאים הרגילה אותי לקרוא למכשיר בשמו האמריקאי, הג'נסיס. פרטים קטנים מהסוג הזה תרמו המון לעיצוב התפיסה שלי לגבי תחום הרטרו. התחלתי לשפוט היבטים מסוימים בתחום על סמך מה שהיה באמריקה, במיוחד כאשר עשיתי השוואות עם ישראל.
לו הייתי לוקח חלק בקהילות של VGFreak או "מסע אל העבר", יכול להיות שלא הייתי מגיע למסקנות השגויות שהגעתי אליהן: במהלך שנות האלפיים המאוחרות ותחילת שנות העשרה, האמנתי שהיסטוריית הגיימינג בקונסולות כאן בארצנו הייתה דלה להחריד. ידעתי על הנוכחות של אטארי, והתפוצה הרחבה של מגוון זיופי הפאמיקום שכונו מגאסון, אך מה לגבי המאסטר סיסטם? חוץ מהדף ב VGFreak לא נתקלתי בשום אזכור למכשיר הזה בארץ. במקרה של שתי הקונסולות המובילות בדור הרביעי, הסגה מגה דרייב והסופר נינטנדו – מלבד החבר הבודד ההוא ביסודי שאיכשהו היה לו מגה דרייב (ולא ידע שקוראים לו כך), כל מי ששאלתי, צעיר או מבוגר, לא שמע עליהן בכלל. האם ייתכן שדילגנו על דור שלם של קונסולות בארץ? מה לגבי הדור החמישי? לכולם היה פלייסטיישן 1, אבל מה עם הנינטנדו 64 והסגה סאטורן? בכל פעם שהעלתי את שמות המכשירים האלה כולם הרימו גבה, כאילו סיפרתי להם על משהו שהרגע המצאתי. כך היה גם עם הדור השישי, שעוד לא החשבנו אז כרטרו. הרעיון שקיימות עוד קונסולות שהתחרו בפלייסטיישן 2 נשמע לסובבים אותי כמו מעשייה מופלאה…
נכון שלפעמים נתקלתי באדם אחד או שניים שכן זיהו את אחת הקונסולות שדיברתי עליהן, בזכות ה"דוד מאמריקה שהביא להם מתנה". וב-2008 נכנסתי בפעם הראשונה לחנות "מגה סאן סנטר" בקניון הזהב, שמכרה את אותן הקונסולות שאף אחד לא הכיר. אבל מהניסיון שלי בזמנו, נראה שרק מהדור השביעי כל הקונסולות שנמכרו בשוק התקיימו בתודעה של ה"חברה הבורה" שחיינו בה. כתוצאה מכך פיתחתי מבט ציני על קהילת הגיימינג הישראלית בכל הקשור לרטרו.
באמצע שנות העשרה מהפכת הרשת החברתית כבר שינתה את חיינו לעד. היכולת להפיץ מידע לקהל הרחב הפכה לקלה וזריזה, ובזכות זאת קהילות העוסקות בנושאים נישתיים הצליחו להגיע ליותר אנשים שנושאים אלה רלוונטים עבורם. במקרה שלנו, העלייה של קבוצות הפייסבוק "רטרו גיימר" ו"רטרו ישראל" סוף סוף איחדו אותי עם גיימרים מקומיים בעלי אותה התשוקה למשחקים ישנים, והכי חשוב – תיקנו את ההיבט המוטעה שלי על היסטוריית הקונסולות בארצנו. נחשפתי בקבוצות הפייסבוק להמון עדויות של ישראלים שגדלו על המאסטר סיסטם, המגה דרייב, או הסופר נינטנדו. סריקות של פרסומות לקונסולות מעיתונים ישנים החלו להופיע בפוסטים והיוו הוכחה נוספת על הימצאותם בארץ, יחד עם הקלטות של פרקים מהסדרה "זומביט" שדיברו עליהן.
במקביל לקהילות הפייסבוק, באותו הזמן בדיוק הוקמו שתי חנויות משחקי הרטרו "גיימינג לנד" ו"רטרו גיים סנטר", שהחזיקו מבחר משובח של משחקים שלא ניתן היה למצוא למכירה בארץ מאז סגירתה של מגה סאן סנטר. (חלקכם אולי יחשבו ששכחתי לציין את "סטארט רטרו גיימינג" ו-"WushWush Games", אבל זה בגלל שהן נפתחו כמה שנים אחרי). לנוכח ההתפתחויות הללו, תחושות האכזבה והציניות שחשתי במשך שנים כלפי תחום הרטרו גיימינג בישראל החלו להתנדף. הגיעה העת ש"אעלה שוב ארצה" ואקח חלק בשיח הישראלי על הנושא.
עברו כבר 9 שנים מאז שהתחלתי לקחת חלק בקהילת הרטרו גיימינג הישראלית. למדתי על משחקים, מפתחים, מפיצים ומגזינים תוצרת הארץ, כל כך הרבה עשייה שיש במה להתגאות! בשלב הזה חשבתי שיש לי תמונה די ברורה של כיצד נראה הגיימינג אצלנו בשנות התשעים, אבל שוב טעיתי. בתקופה האחרונה העפתי מבט במגזין "פריק", ותוך כדי עיון באחד הגיליונות נפערו עיני. הגיליון עסק בנושאים הרבה יותר הארדקורים ממה שציפיתי: כתבות מעמיקות על קונסולות אזוטריות כמו ה-3DO וה-Apple Pippin, שכיום השיח עליהן מתקיים רק בקרב מי ששקוע עמוק בתוך עולם הרטרו הגיימינג. המון סקירות על משחקים מכל סוגי הז'אנרים, כולל משחקי Tactical RPG כמו Ogre Battle, שאז היו פחות פופולריים במערב. אפילו היו דיווחים על אירועים בתעשיית הגיימינג שלא חשבתי שהייתה מודעות אליהם בארץ בשנות התשעים, אם בכלל!
הרגשתי כאילו גיליתי ציוויליזציה עתיקה שאבדה מן העולם… לא רק הקונסולות הפופולריות של שנות התשעים נכחו בארץ, אלא מתברר שמרבית, אם לא כל תרבות ההארדקור גיימינג של ארה"ב, התקיימה במקביל גם בישראל כל הזמן הזה! לכל קוראי פריק לשעבר שאולי חושבים שזה ברור מאליו ותוהים למה אני עושה מזה עניין, אני אחדד שוב שבתקופה בה אני גדלתי גיימינג הרגיש מאוד מקובע – הקונסולה הנייחת היחידה היא הפלייסטיישן, ונינטנדו קיימים רק בעולם הניידים. זה הכל. אני מעדיף לשים את התקופה הזו מאחורי…
כבר מעל לשני עשורים שהגיימרים האמריקאים עובדים על תיעוד ושימור היסטוריית הגיימינג שלהם, ובשנים האחרונות הגברנו את הקצב עם תיעוד ההיסטוריה שלנו. כיוצר תוכן אני גם נותן את תרומתי ליוזמה, ומקווה שהסרטון שעשיתי על מגזין פריק יראה לדור החדש שמתעניין ברטרו גיימינג כמה הארדקור תמיד היינו!
