כנס הגיימינג הגדול ביותר בעולם, E3 2016, הציג שתי וועידות ענקיות אחת נגד השניה – אקסבוקס נגד פלייסטיישן. אז מה היה לנו? – התמקדות באקסקלוסיביים צפויים יותר וצפויים פחות, ריפרש נחוץ ביותר לאקסבוקס וואן, פלייסטיישן VR, תוכנית Cross-Play וCross-Buy מלהיבה בין אקסבוקס לפיסי, ומעט מדי מהקונסולות החדשות שצפויות להיחשף רק ב E3 2017. פרטים בפנים.
כולם מכירים את גולדן אקס. הוא אחד המשחקים המזוהים ביותר עם פורטים של משחקי ארקייד לקונסולות ולפיסי. ללא ספק ממשחקי הארקייד האהובים עלי בכל הזמנים, גולדן אקס היה פנומנלי בזמנו ועדיין נראה ומשחק מצויין גם כיום, רבע מאה אחרי שיצא לראשונה. אבל מעט מדי מכירים את הסיקוול שלו: נקמתו של דת' אדר, שיצא לארקייד שלוש שנים אחריו והיה שדרוג גרפי מדהים. הסיבה העיקרית לאנונימיות היחסית שלו היא שהוא מעולם לא יצא לו פורט לקונסולות ביתיות!
אמולטורים של קונסולות למחשב האישי שיוצאים בזמן שהקונסולה עדיין נמכרת זה נושא בעייתי מסחרית. אבל גם מאד מעניין. עד הפלייסטיישן הראשון והנינטנדו 64, אמולטורים שהריצו רומים ו ISO של קונסולות – בעודן נמכרות בחנויות – היו נפוצים וידועים. אז בן נחום כל כך התלהב מההתקדמות המרשימה באמולציה של הנינטנדו Wii U, שהוא החליט לכתוב פוסט אפי על ההיסטוריה של אמולטורים, מזווית ראייה קצת יותר אישית. יצא מעניין.
משחקי מכות רחוב (או Brawlers או Beat’em Ups) היו ה-דבר בסוף האייטיז/ תחילת הניינטיז. אני מת על המשחקים האלה (רק הטובים שבהם כמובן), אז הרכבתי כאן רשימה של משחקי מכות רחוב מהארקייד שמעולם לא קיבלו פורט לקונסולות הביתיות. זהו פוסט שני בסדרה, וקאפקום הולכת לככב בו (כי כמובן ששמרתי את הכי טובים לסוף), אבל כן מומלץ לקרוא קודם את הפוסט הראשון!
משחקי מכות רחוב (או Brawlers או Beat’em Ups) היו ה-דבר בסוף האייטיז/ תחילת הניינטיז. אני מת על המשחקים האלה (רק הטובים שבהם כמובן), אז הרכבתי כאן רשימה של משחקי מכות רחוב מהארקייד שמעולם לא קיבלו פורט לקונסולות הביתיות. גיליתי שני דברים מאד מעניינים, הראשון: יש עדיין Hidden Gems שאפילו אני לא הכרתי ומשחקים שכן חשבתי שהכרתי התבררו להיות הרבה יותר טובים ממה שזכרתי, והשני: נראה ש 1993 היתה השנה החזקה ביותר בז'אנר הזה- שנתיים תמימות אחרי יציאת סטריט פייטר 2 שכביכול הרג את הז'אנר.
ווילו והנסיכה הוא אחד הסרטים האהובים עלי מהילדות. לשמחתי הרבה מי שקיבלה את הזיכיון למשחקי וידאו המבוססים על הסרט, היתה קאפקום והיא עשתה כהרגלה עבודה מצויינת. ווילו לנינטנדו NES היה מעין קלון לא רע בכלל של זלדה, אבל לא בו עסקינן. ווילו לארקיידס הוא כנראה משחק הפלטפורמה הטוב ביותר שיצא לי לשחק באולמות המשחקים, ועליו נדבר היום. דרך אגב, היו גם משחקי ווילו למחשבים האישיים… אבל הם לא היו מבית קאפקום והם היו כל כך גרועים שעדיף שלא נדבר עליהם בכלל.
כשסגה נכנסה לשוק הקונסולות לראשונה בדור ה 8 ביט, עם קונסולת המאסטר סיסטם שלה, היא נחלה תבוסה צורבת. עם פיתוח קונסולת ה 16 ביט שלה היא הציבה לעצמה יעד שאפתני – יש שיאמרו בלתי אפשרי – להביס את נינטנדו בשוק קונסולות המשחקים. אני טוען שהיא השיגה את היעד הזה (ומעט אחר כך יצאה משוק הקונסולות לנצח). הנה למה.
סטריטס אוף רייג' היא סדרת המשחקים האהובה עלי. יש משהו ממכר ממש בגרפיקת הספרייטים המצויינת, בשליטה ההדוקה, במוזיקת הטכנו הקאנונית של יוזו קושירו, ובאפקטים המספקים של סאונד המכות. מבחינתי מדובר במשחק המושלם להתפרקות מהירה מעצבים. Streets of Rage Remake הוא חווית הסטריטס אוף רייג' האולטימטיבית ובכלל מדובר באחד ממשחקי הפיקסל ארט הטובים ביותר.
קאסטלוואניה – הסאגה הלא נגמרת על דרקולה ומשפחת בלמונט, שהחלה בשנות השמונים כשקונאמי עוד היתה חברת משחקי וידאו מעולה ונערצת. רבים טוענים שהסדרה הגיעה לשיאה באמצע שנות התשעים עם המשחק Symphony of the Night (סימפוניית הלילה) שהציג לראשונה עולם פתוח שאיפשר לשחקן לחקור את הטירה העצומה של דרקולה בצורה חופשית ולא לינארית. אלא שלדעתי המשחק שהביא את הסידרה הזו לשיא היה דווקא קודמו שבמשך כמעט עשור וחצי ניתן היה להשיג אך ורק ביפן ואך ורק על קונסולת הפיסי אנג'ין סידי – אקומז'ו דראקולה אקס Rondo of Blood (מעגל הדמים).