סטריידר היריו הוא מדמויות המשחקים היותר ידועות של קאפקום בשנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות. אבל הוא נותר קצת מאחור, למעט מספר מחוות (מוצלחות ככל שיהיו) במשחקי המכות המודרניים שלהם. למרות השורשים הקדומים שלה, יצאו סה"כ שלושה משחקים רשמיים בסדרה, ונראה שקאפקום לא ממש יודעים מה לעשות עם סטריידר כי הטרילוגיה הזאת יצאה במשך רבע מאה עם מרווחים של יותר מעשור בין משחק למשחק (!).
אבל אולי הסיבה לכך היא שסטריידר היריו היה פרויקט משותף של קאפקום עם חברת האמנות "מוטו קיקאקו" שעיצבה את הדמות והוציאה ספר מנגה בכיכובה, ולכן זכויות היוצרים הן מעט מסובכות.

הסטריידרים הם מסדר נינג'ות מתנקשים. הנשק העיקרי של סטריידר היריו הוא חרב פלזמה שנקראת סייפר. בנוסף לחרב, להיריו יש גם שלושה סוגים של רובוטים שעוזרים לו לפי קריאה – בוט לווייני, ופנתר ונשר רובוטיים. אבל המאפיין המיוחד ביותר של הדמות הזאת הוא היכולת לטפס ולהיתלות כמעט מכל משטח.
בשנות השמונים נינג'ות היו הדבר הכי חם, וברשימת הנינג'ות הכי מגניבות סטריידר הוא מבחינתי מקום שני רק לשינובי של סגה. ובדומה לשינובי במשחקים המאוחרים יותר שלו, גם סטריידר מתהדר בצעיף האדום מתנפנף (;
המשימה של סטריידר היריו היא להתנקש בדיקטטור 'גראנדמאסטר מאיו'. בעתיד הדיסטופי שבו מתרחשים המשחקים קמה דיקטטורה עם מאפיינים סובייטיים בשם "קאזאח", והמנהיג העליון שלה הוא מעין גירסה יפנית של הקיסר מסטאר וורז.

1989 – סטריידר
המשחק המקורי יצא ב 1989 והיה להיט באולמות הארקייד. הוא הציג גרפיקה מצויינת עם דמויות ענקיות, ופסקול נהדר שרבים יזהו גם היום. המשחקיות שלו היא מיוחדת לזמנה כי הקרבות מהירים מאד וחרב הסייפר של היריו יכולה בשיא כוחה לתפוס אורך של חצי מסך (!). המשחק אמנם קצר מאד (זה משחקי ארקייד אחרי הכל), אבל הוא היה כל כך אייקוני ומיוחד עד שנכנס מייד לפנתאון של משחקי הארקייד הידועים ביותר של קאפקום.
סצינת הפתיחה היא מזוהה במיוחד ובה סטריידר היריו דואה על גלשן אוויר וחודר למעוז האויב.

באותה התקופה קאפקום לא הוציאה את המשחקים שלה על הקונסולות של סגה, אבל סטריידר היה מיוחד – סגה רכשה את הזכויות של המשחק מקאפקום ופיתחה בעצמה גירסה לקונסולת ה 16 ביט החדשה שלה, המגה דרייב. בדומה למה שהם עשו עם משחק קאפקום אחר – Ghouls 'n Ghosts. התוצאה היתה לא פחות ממדהימה, ואחת הדוגמאות הראשונות של המרה (כמעט) מושלמת מאולמות הארקייד לקונסולות הביתיות, מה שנקרא בזמנו "ארקייד-פרפקט", ולא בכדי – זה היה המשחק הראשון על המגה-דרייב בנפח (המטורף!) של 8Mb (:
למרות שהוא היה המרה מדוייקת למדי של משחק ארקייד, ולכן גם די קצר, סטריידר על המגה דרייב זכה לשבחים רבים מצד המגזינים של אותה תקופה, ואף קיבל את תואר משחק השנה 1990 של המגזין הנחשב Electronic Gaming Monthly (למרות שיתכן שהוא קיבל "תמריץ" מסגה…).

ההמרה המדהימה של סגה בלטה במיוחד בהשוואה לגירסת ה 8 ביט שקאפקום עצמה הוציאה על ה NES במקביל למשחק הארקייד. משחק הנס היה שונה מאד מבחינת גיימפליי, והיה דומה יותר למשחקי הרפתקאות מאותה התקופה שיצאו על קונסולת ה 8 ביט של נינטנדו, והעלילה שלו עקבה אחר המנגה המקורית שהוציאו "מוטו קיקאקו". הוא היה פחות ארקיידי, פחות לינארי ויותר עמוק מבחינת העלילה והמשחקיות שלו, אבל גם משמעותית פחות מרשים ויזואלית. גירסת המגה דרייב הציגה בצורה מובהקת את הפער הגדול בפרזנטציה של משחקים על קונסולות ה 16 ביט לעומת ה 8 ביט. דרך אגב, גירסת הפיסי אנג'ין סידי שיצאה ב 1994 (ופותחה ע"י NEC עצמה) לא הצליחה להשתוות לזו של המגה דרייב, למעט במוזיקת הסידי היפהפיה שלה.
יצאו עוד הרבה גירסאות של סטריידר לקונסולות ולמחשבים האישיים של אותה תקופה (רובן ע"י US Gold הידועה לשמצה), כולל כמה נסיונות של המשכים, אבל הם לא פותחו ע"י קאפקום או סגה וככלל היו גרועים מאד. קאפקום גם לחלוטין התעלמה מכל הגירסאות הללו, לרבות ההמשכים שלהם, כי עשור אחרי המשחק הראשון היא הוציאה סוף סוף המשך רשמי.

2000 – סטריידר 2
סטריידר קיבל המשך רשמי רק בשנת 2000, 11 שנה אחרי המשחק הראשון, עם סטריידר 2 לפלייסטיישן ולארקיידס (על פלטפורמת הארקייד ZN-2 המבוססת על חומרת הפלייסטיישן). זה היה המשך ראוי, עם פרזנטציה שנראית מצויין גם היום בזכות ספרייטים דו מימדיים בשילוב עם גרפיקה פוליגונית לרקעים ולאובייקטים אחרים, כמו הבוסים הענקיים. קטעי המעבר מוצגים כקומיקס מנגה מגניב, ובכלל סטריידר 2 מאזן בצורה מעולה בין גרפיקת דו מימדית לגרפיקה פוליגונית, במשחק שבבסיסו הוא עם משחקיות 2D.
המשחק הגיע גם עם דיסק נוסף שכלל את משחק הארקייד המקורי, מה שהופך את המהדורה הזאת לפריט אספנים מגניב במיוחד. אותו דיסק לפלייסטיישן 1 של משחק הארקייד המקורי יצא במהדורה נפרדת כחלק מסדרת Capcom Gamebooks יחד עם ספרון על המשחק. זה קרה ב 2006, אחרי יציאת הפלייסטיישן 3 (!), והוא היה המשחק האחרון אי פעם שיצא לפלייסטיישן המקורי.

מבחינת משחקיות, בדומה לקודמו גם כאן הקרבות מהירים מאד, שזה כיף אבל רמת הקושי היא מעט לא מאוזנת ולפעמים קרבות נגד בוסים מרגישים קצת זולים, במיוחד הקרב עם הבוס האחרון. כמשחק ארקיידי, סטריידר 2 הוא קצר למדי וכולל חמישה שלבים בלבד, כאשר את הארבעה הראשונים אפשר לשחק באיזה סדר שרוצים. כמה שלבים בסטריידר 2 מזכירים את המשחק הראשון, ויש שרואים בו מעין חידוש ופחות משחק המשך אמיתי.
בחלוף השנים סטריידר היריו הופיע בכמה משחקי מכות של קאפקום, במיוחד אלו בסדרת מארוול VS קאפקום, ואפשר לראות אותו אפילו ברקע של אחת הזירות בסטריט פייטר אלפא 2…
אבל לקח עוד כמעט עשור וחצי (!!) עד שהוא קיבל משחק חדש משלו.

2014 – סטריידר
המשחק השלישי הרשמי בסדרת סטריידר יצא רבע מאה בדיוק אחרי משחק הארקייד המקורי, ומבחינת משחקיות הוא יותר דומה למשחק הנס, שגם יצא ב 1989. המשחק פותח ע"י Double Helix, שפיתחו גם את הריבוט המעולה של קילר אינסטינקט שהיה אקסקלוסיבי לאקסבוקס. ד"א, זמן קצר לאחר יציאת סטריידר 2014 הסטודיו נרכש והפך להיות חלק מאולפני המשחקים של אמאזון.

הפרזנטציה בסטריידר 2014 היא מיוחדת ומתאימה לאווירה, עם אנימציה ואפקטים מגניבים למרות שהגרפיקה בבסיסה היא די פשוטה, כי המשחק פותח לרוץ בעיקר על קונסולות הדור השביעי ב 720P. שיחקתי בו לראשונה כשיצא על הפלייסטיישן 3, ושוב לאחרונה על הפיסי, והוא עדיין נראה טוב, למרות הרמה הבסיסית של הנכסים הגרפיים, שמודגשת במיוחד ברזולוציות גבוהות. המשחק מאד הזכיר לי את Forged in Shadow Torch שגם בו המשחקיות היא דו מימדית אבל הגרפיקה מורכבת מאובייקטים ורקעים פוליגוניים שנותנים תחושה של עולם עם עומק. אכן, נראה כי המפתחים של FIST לקחו כאן השראה.
אבל הרגשתי שהקסם הויזואלי של שני המשחקים הראשונים נעלם קצת כי סטריידר 2014 מרונדר כולו ב 3D ואין בו כמעט ספרייטים דו מימדיים.
המוזיקה היא מצויינת, עם מחוות יפהפיות למשחק הראשון, עד כדי כך שהפסקול של המשחק הזה הפך להיות אחד החביבים עלי. האפקטים הקוליים כוללים גם הם מחוות למשחקי עבר של קאפקום, ובמיוחד הסאונד כשאוספים Pow (בונוסים שנותנים גישה לציורים ותמונות קונספט מהמשחק ומהסדרה בכלל). משום מה יש לאודיו בעיית באלאנס שגורמת למוזיקה להיות קצת חלשה, ונאלצתי בהגדרות להוריד את העוצמה של האפקטים כדי להדגיש אותה.

הקרבות בסטריידר 2014 הם מאד מהירים וארקיידיים, וזה מצויין כי במובן הזה המשחק שימר את הייחוד של הסדרה. השליטה בהיריו היא טובה ומרגישה מאד "נינג'אית" – אפשר לרוץ תוך כדי סלאשים לחיסול אויבים או להתפס כמו מגנט כמעט לכל קיר עם קרסי הטיפוס המפורסמים של היריו. חבל רק שהשליטה היא באמצעות הסטיק ולא הדיפאד, ולא ניתן לשנות את זה.
המשחק הוא מעין מטרואידוואניה במובן שהיריו מתפתח במהלכו עם להבי סייפר נוספים ויכולות חדשות וכך נפתחות דרכים להגיע למקומות חדשים ולחקור את המפה. אבל זה לא באמת מטרואידוואניה מלא והמעבר בין אזורים הוא לא לגמרי חופשי, אלא רק בנקודות מעבר מסויימות, ומרבית הזמן זה קורה לפי תסריט מוגדר מראש. היתרון בלחזור לאיזורים קודמים הוא רק כדי לאסוף שדרוגים ובונוסים, אבל זה לא הכרחי כדי לסיים את המשחק. המפתחים גם לא הפגינו כאן יותר מדי יצירתיות במבנה השלבים – הם קצת לינאריים, שלא לומר פשטניים, ומרבית המקומות הלא נגישים חסומים פשוט ע"י דלתות שמחייבות שימוש בסוג להב מסויים כדי לפתוח אותן.
המשחק גם לא קשה במיוחד, ורוב הפעמים הוא די סלחן מבחינת המיקום שהוא שם אותך אחרי פסילה. לכן אני ממליץ לשחק על דרגת הקושי הגבוהה יותר, כי היא נותנת לכל הפחות אתגר סביר. אני מצאתי את רמת הקושי הרגילה קלה מדי עד כדי כך שזה קצת גרע מהכיף.

במהלך המשחק היריו משתדרג עם יכולות חדשות, כמו: החלקה, קפיצה כפולה, זינוק, סלאש חזק ותקיפה למטה. הסייפר של סטריידר גם הוא ישתדרג ויקבל ארבעה סוגי התקפה שאפשר להחליף ביניהם עם הדיפאד והם באים לידי ביטוי בצבע הסייפר ובצבע הצעיף של סטריידר בהתאמה, שזה טאץ' עיצובי נחמד. שדרוגי הסייפר הם: החזרה (אדום) שמאפשר להחזיר את יריות האויבים, אש (כתום) שמעצים את ההתקפה ומעלה את האויבים באש, כפור (כחול) שמקפיא אויבים, ומגנטי (סגול) שיורה גלי פלזמה.
בשלב מסויים מקבלים גם נשק משני, קונאי, שהוא סוג של שוריקן (כוכב נינג'ה), שמקבל יכולות מיוחדות לפי סוג להב הסייפר שבשימוש באותו זמן. הקונאי הוא שימושי מאד, ונגד בוס הגורילה המכנית (כן, זה המפורסם ממשחק הארקייד המקורי) השתמשתי בעיקר בו עם שדרוג סייפר האש שגורם לקונאי להתפוצץ.

כמו קודמו מ 2000, גם משחק זה מרגיש לפרקים כריבוט של משחק הארקייד הראשון, לרבות שלבים, אויבים וסצינות שנראות כמו רימסטר מהמשחק המקורי. כולל את סצינת הפתיחה האייקונית ממשחק הארקייד שבה סטריידר חודר למעוז האויב תוך דאייה על גלשן אוויר. אבל כל זה הגיוני כי קאפקום החליטה לקרוא למשחק פשוט "סטריידר" ולא, נגיד, "סטריידר 3".
למרות שסטריידר 2014 מכר יותר ממליון עותקים, שזו כמות מכובדת לכל הדעות, נכון למועד כתיבת שורות אלה טרם יצא לו המשך. ומשום מה אפילו לא יצאה לו גירסה מתבקשת ביותר לנינטנדו סוויץ'.

!Go Play
את כל המשחקים בסדרה, לרבות הספינאופים וההמשכים הלא רשמיים, אפשר להשיג ולהריץ בקלות באמצעות אמולטורים על הפיסי, הטלפון, או כל קונסולת רטרו ניידת שנמכרת כיום.
סטריידר 2014 יצא לפלייסטיישן, לאקסבוקס ולפיסי, אך מעולם לא ראה אור על קונסולה של נינטנדו. מחירו $15 והוא באמת שווה את הכסף. שימו לב שמפאת גילו אפשר למצוא אותו הרבה פעמים במבצעים עמוקים.