פעם בכמה זמן יוצא משחק ניו-רטרו שמזכיר לי למה אני כל כך בעניין של רטרו גיימינג. Huntdown הוא משחק כזה. הוא משלב בצורה מושלמת בין משחקיות יריות/פלטפורמה קלאסית, גרפיקת פיקסל ארט עם פירוט ואנימציה מלוטשים למשעי, מוזיקת רטרו-ווייב מקורית מגניבה בטירוף, וסיפור/דמויות/עלילה שהופכים את המשחק הזה למוצר הכי "שנות השמונים" שאני חוויתי בשנים האחרונות.
סקוט פילגרים הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, לכן כמובן שכבר כתבתי על הסרט ואפילו על הפסקול הצ'יפטיוני המגניב של המשחק. "סקוט פילגרים: המשחק" הוא אחד ממשחקי הפיקסל-ארט / ניו-רטרו הידועים ביותר של שנות ה 2010 – על הגרפיקה הייחודית שלו היה אמון לא אחר מאשר פול רוברטסון ועל המוזיקה היה אמון הרכב הצ'יפטיון אנמנגוצ'י, ולכן לא מפתיע שמדובר במשחק מיוחד מאד. אבל המשחק הזה גם סבל מעסקת זכויות יוצרים סבוכה במיוחד, שהפכה אותו לנער הפוסטר של כל מה שגרוע בהפצות דיגיטליות בלבד של משחקים.
משחק הפיקסל ארט הזה היה אחד המטרות בקמפיין הקיקסטארטר המפורסם של קוג'י איגארשי, Bloodstained. זהו המותג החדש של איגארשי שאמור להיות הממשיך הרוחני של סדרת Castlevania שנמצאת עדיין בידי של קונאמי (שלא עושה איתה יותר מדי). קללת הירח יצא באמצע 2018 כשנה לפני המשחק הראשי Ritual of the Night והיה מעין פריקוול שלו. רבים טענו שהוא אפילו טוב יותר מהמשחק הראשי. הוא כל כך הצליח, עד ששנתיים אחר כך, באמצע 2020 יצא Curse of the Moon 2.
במשך רבע מאה חיכו מעריצי סדרת סטריטס אוף רייג' למשחק חדש בסדרת המכות רחוב (או "ביטאמאפ") הידועה ביותר בז'אנר. עם השנים הודלפו לא מעט ניסיונות להחיות אותה, ואת רובם אפשר לראות בפוסט בפורום האתר, אבל אף אחד מהם לא צלח. או אז, בקיץ 2018 בהפתעה גמורה נחשף פיתוח מתקדם ורשמי של סטריטס אוף רייג' 4 (או SoR4). וכמעריץ מושבע של הסדרה עוד מהמשחק הראשון מ 1991 חיכיתי לפרק החדש הזה בכליון עיניים. ולא רק שלא התאכזבתי, אלא ש SoR4 הוא בקלות משחק השנה (2020) של VGFreak.
אביר האת הוא שיר הלל למשחקי הפלטפורמה על קונסולות השמונה ביט, ובעיקר הנינטנדו נס. הוא מציג גרפיקת "8 ביט" מעולה ומשמיע מוזיקת צ'יפטיון לא פחות ממדהימה. אם היה יוצא בסוף האייטיז, שאבל נייט היה בקלות תופס מקום בפנתאון משחקי ה NES הטובים ביותר, לצד המשחקים האגדיים מהם הוא שואב השראה, כמו: מגה מן 2, קאסטלוואניה, סופר מאריו 3, ודאק טיילס.
מלבד פרזנטציה וגיימפליי, במשחקי עולם-פתוח יש פרמטר חשוב נוסף – אימרסיביות (או "היטמעות", אם תרצו). כלומר, עד כמה העולם משכנע באינטראקטיביות שלו עם השחקן על מגוון האובייקטים והדמויות בו, ועד כמה הוא מכניס את השחקן לאווירה ומשכנע באותנטיות שלו. מכל משחקי העולם הפתוח ששיחקתי בהם אף משחק לא הגיע לרמה של Witcher 3 מבחינת החוויה והקשר לעולם ולדמות הגיבור. בתקופה שבה משחקי הכס והויקינגים שלטו במסך הטלויזיה שלי, לא הפתיע אותי שמשחק הפנטזיה הזה תפס אותי חזק, אבל כן הפתיע שהוא היה יותר משכנע ומעניין מהסדרות האלה ובכלל, גם מבחינת העלילה והסיפורים שהוא סיפר.
כשסיימתי את 150 השעות של המשחק העיקרי (לפני שני ה DLC הענקיים שלו) שאלתי את עצמי את אותה השאלה ששאלתי אחרי שסיימתי את טרילוגיית שר הטבעות – איך חוזרים מכאן לסרטים/משחקים רגילים?
לאחרונה אנחנו חווים רנסנס של משחקי וונדר בוי – אחת מסדרות הרטרו האהובות עלי – עם משחקים מדהימים כמו מאנסטר בוי והרימייק היפהפה של "מלכודת הדרקון". שני המשחקים האלה לא רק שומרים על הגיימפליי ההדוק של המשחקים המקוריים, ואף משפרים אותו, הם גם נראים מדהים עם גרפיקת HD מרהיבה. אבל הארדקור רטרו גיימרים יעדיפו לפעמים פיקסלים גדולים ומוזיקת צ'יפטיון פשוטה… וכאן בדיוק נכנס אגלוס.
סדרת "אל המלחמה" כוללת את המשחקים המזוהים ביותר עם קונסולות הפלייסטיישן לדורותיהן. הגיבור הטרגי והברוטלי שלהם, הלוחם הספרטני קרייטוס, הפך להיות מהר מאד לאחת הדמויות הידועות ביותר בעולם הגיימינג, למרות ואולי בגלל האופי הבוגר והכל כך אכזרי שלו שבא בקונטרסט עם האופי הקליל והילדותי של (למשל) קראש בנדיקוט.
סדרת משחקים זו, ששורשיה עוד ב 1986, המציאה ז'אנר שלם – Adventure Role Playing Game – היא הייתה מהפכנית, יצירתית והכי חשוב: שמרה לאורך כל השנים על ניצוץ החדשנות. עם כל יציאת משחק חדש בסדרה, זועזע עולם משחקי הוידאו מחדש ורף המצויינות עלה בעוד רמה.
עובדה מעניינת – השם זלדה ניתן למשחק הראשון על ידי יוצרו, שיגארו מיאמוטו, על שם אישתו של הסופר האמריקאי הידוע סקוט פיצגרלד. הוא אמר שהוא אהב איך השם הזה נשמע… והשחקן המנוח רובין וויליאמס קרא לבתו זלדה על שם הנסיכה בסידרת המשחקים הזו שכה אהב, ושניהם אף הופיעו בכמה פרסומות למשחקים!