מלבד פרזנטציה וגיימפליי, במשחקי עולם-פתוח יש פרמטר חשוב נוסף – אימרסיביות (או "היטמעות", אם תרצו). כלומר, עד כמה העולם משכנע באינטראקטיביות שלו עם השחקן על מגוון האובייקטים והדמויות בו, ועד כמה הוא מכניס את השחקן לאווירה ומשכנע באותנטיות שלו. מכל משחקי העולם הפתוח ששיחקתי בהם אף משחק לא הגיע לרמה של Witcher 3 מבחינת החוויה והקשר לעולם ולדמות הגיבור. בתקופה שבה משחקי הכס והויקינגים שלטו במסך הטלויזיה שלי, לא הפתיע אותי שמשחק הפנטזיה הזה תפס אותי חזק, אבל כן הפתיע שהוא היה יותר משכנע ומעניין מהסדרות האלה ובכלל, גם מבחינת העלילה והסיפורים שהוא סיפר.
כשסיימתי את 150 השעות של המשחק העיקרי (לפני שני ה DLC הענקיים שלו) שאלתי את עצמי את אותה השאלה ששאלתי אחרי שסיימתי את טרילוגיית שר הטבעות – איך חוזרים מכאן לסרטים/משחקים רגילים?
