מהמפתחים של Princess Crown לסגה סאטורן (1997), Odin Sphere לסוני פלייסטיישן 2 (2007) ו Muramasa the Demon Blade לנינטנדו ווי (2009) – הגיע ב 2013 המשחק המדהים ביותר שלהם עד כה – Dragon's Crown בלעדית לקונסולות של סוני (PS3, Vita וב 2018 גם ל PS4). זה היה המשחק הראשון שקניתי ל PS3, ולמעשה הוא הגיע בדואר לפני שהקונסולה עצמה הגיעה! כן, עד כדי כך רציתי אותו. הנה למה:
פול רוברטסון הוא אחד מאמני הפיקסל ארט הידועים ביותר בעולם. הוא היה הארט דירקטור במשחק ה"ניו רטרו" סקוט פילגרים, ובמשחקים נוספים – רובם מבית Tribute Games – כמו WizOrb, Curses N Chaos וכמובן Mercenary Kings המצויין. אבל מלבד המשחקים ה"אמיתיים" הללו הוא גם יצר סרטוני אינדי פיקסל ארט של משחקים (שלצערנו הם) לא אמיתיים אבל מדהימים במקוריותם.
"שחקן מספר אחת" הוא האדפטציה של סטיבן שפילברג של הספר הסופר-פופולרי שנושא את אותו שם מאת ארנסט קליין, שגם גוייס להיות אחד הכותבים של הסרט. בעתיד דיסטופי של 2045 פיצוץ האוכלוסין גרם לכך שרוב האנשים חיים בערים ענקיות וצפופות ומחפשים אסקפיזם בעולם המציאות המדומה "אואזיס", שם הם מבלים את רוב זמנם כאווטאר וירטואלי.
"הקונגרס" הוא פודקאסט אקטואליה פוליטי ליברלי שמרבית הזמן עוסק בנושאים אקטואליים ברומו של עולם, אבל לקראת פורים הוא יצא מהפוזיציה הרצינית שלו – מנחה "הקונגרס" הגיע אלי לשיחה על נושאים קצת יותר כיפיים מפוליטיקה, כמו: מגזין פריק, מגה דרייב, משחקי רטרו, רימייקים, פיקסל ארט ו(כמובן!) סטריטס אוף רייג'.
בשנים האחרונות עולה ז'אנר חדש של סרטים שמושפע מתרבות הפופ של משחקי הוידאו, בעיקר הישנים יותר משנות השמונים והתשעים, ורוכב על טרנד הרטרו גיימינג ששוטף את העולם. היוצרים הצעירים של היום היו ילדי נינטנדו וסגה, הם גדלו על משחקי וידאו ומבטאים את זה ביצירות שלהם, וכמה מהן מגניבות ממש!
משחקי קילר אינסטינקט שיצאו לאולמות הארקייד היו תוצר שיתוף פעולה של שלושה כוחות חזקים במיוחד בתעשיית משחקי הוידאו בתחילת שנות התשעים: נינטנדו, רייר (Rare) ומידווי. נינטנדו תיקצבה את רייר שהייתה אחראית גם על פיתוח משחקים (מותחי גבולות יכולת טכנית) על הפלטפורמות של נינטנדו כמו Battletoads ל NES וסידרת דונקי קונג קאונטרי לסופר NES. ואילו חלקה של חברת מידווי היה ניהול מערכת השיווק וההפצה של מכונות המשחק לאולמות הארקייד.
כחובב משחקי מכות רחוב מושבע עוד משנות השמונים, מאד שמחתי לגלות את דאבל דרגון ניאון כשיצא לקונסולות הדור השביעי ב 2012. ניאון מעביר היטב את החוויה של דאבל דרגון הראשון שיצא לארקייד ב 1987 עם כל הטוב (והפחות טוב) שבכך, ובכלל את תחושת הנוסטלגיה לשנות השמונים עם מוזיקה, הומור והמון רפרנסים צ'יזיים לתרבות האייטיז.
לפני כשנה עשיתי השוואה בין האקסבוקס One S לפלייסטיישן 4 Pro. בסופו של דבר החלטתי [למורת רוחם של רבים] שהאס עדיפה על הפרו. סוף סוף האקסבוקס One X יצאה רשמית, וההשוואה בין שתי הקונסולות היריבות הללו מתבקשת. אז אני קורא לפרו לחזור לזירה, והפעם להתחרות בקונסולה חזקה יותר אבל גם צעירה ויקרה ממנה.
Streets of Rage (או SOR) לא המציא את ז'אנר של משחקי ה Beat ’em up / Brawler או כפי שהוא נקרא בעגה ה'לא מקצועית'- מכות רחוב. ההשוואה העתיקה מול המשחק הקלאסי Final Fight מבית קאפקום היא בהחלט מתבקשת, אבל לא מהסיבות הנכונות. רבים סבורים שסגה ניסתה להעתיק את פיינל פייט עם המשחק SOR הראשון שיצא למגה דרייב. זה לא מדוייק, הם בהחלט ניסו להעתיק את ההצלחה של המשחק הזה, אבל חשוב לציין כי קאפקום עצמה ניסתה לשחזר עם פיינל פייט הצלחה של משחק אחר: Double Dragon של חברת טכנוס שיצא בשנת 1987.