הקטע עם מוזיקת Chiptune הוא שזה לא ז'אנר מוזיקלי, אלא יותר כלי ליצירת מוזיקה באמצעות קונסולות משחקי וידאו 8 ו 16 ביט. אפשר למצוא מוזיקת צ'יפטיון בסגנון פופ, רוק, פאנק, האוס, דאבסטפ, ועוד. ככה שלא משנה איזו מוזיקה אתם אוהבים, בטוח יש יוצרים שעושים אותה עם נגיעות של רטרו גיימינג.
בניינטיז היו מעט מאד תוכניות טלויזיה על גיימינג. התוכניות שכן שודרו היו בעיקר בערוצים הבריטים – Games World בסקיי 1 ו Gamesmaster בצ'אנל 4. בתוכניות אלה, ששודרו כל יום אחה"צ (מלבד סופ"ש), היה בעיקר בולשיט ותחרויות ומעט מדי ממה שתמיד רציתי לראות – חדשות, סקירות וגיימפליי. את החסך הזה סוגרים היום היטב המון ערוצי יוטיוב שמציפים גיימרים מזדקנים כמוני בקשקושי רטרו גיימינג שכל כך היו חסרים לי לפני עשרים שנה (20 שנה… O-M-G). הנה השורטליסט שלי של ערוצי רטרו גיימינג שאותם אני רואה באופן קבוע.
SNK היתה אחת החברות הדומיננטיות ביותר באולמות משחקי הארקייד בשנות התשעים, בעיקר בזכות פלטפורמת הניאו גיאו המהפכנית. כשהוצגה הניאו גיאו בשנת 1990 היא הציגה לא רק תחרות לפלטפורמת ה CPS1 המוצלחת של קאפקום, אלא גם מהפכה של ממש בתפעול קבינות המשחק. זה סיפורה של אחת מפלטפורמות הארקייד המוצלחות והשרידות ביותר שהגיעו לאולמות המשחקים.
קאפקום יחד עם SNK היוותה את אחד משני עמודי התווך העיקריים בתור הזהב של אולמות הארקייד בעשור המופלא בין 1985 ל 1995. קאפקום הביאה לאולמות הארקייד כמה מהמשחקים הזכורים והאהובים ביותר מהאייטיז והניינטיז, כמו: 1942, פיינל פייט, סטריידר, סטריט פייטר 2 ועוד. כל מי שסיקר משחקי ארקייד והיה אמור לתת ציונים לכל משחק ניצב בפני בעיה כל פעם שיצא משחק קאפקום חדש- רובם המכריע היה ברמה לא פחות ממדהימה, מיעוטם היו טובים מאד וכל השאר היו סתם טובים 
בכל שנותי כגיימר וכמבקר משחקים (תפקיד שנשאתי במגזין "פריק" עד סוף שנות התשעים) לא זכור לי משחק של קאפקום שהיה נפילה. לא באולמות הארקייד ואף לא על הקונסולות הביתיות.
הקונסולה הראשונה שלי היתה הסגה מסטר סיסטם, וקונסולות המשחקים האהובות עלי הן מהדור השלישי (נינטנדו NES, מסטר סיסטם) והרביעי (סופר נינטנדו, סגה מגה דרייב, SNK ניאו גיאו) ולכן אני יודע עליהן הרבה. מבחינתי, ההיסטוריה של משחקי הוידאו בכלל וקונסולות המשחקים בפרט מתחילה להיספר מאמצע שנות השמונים, וזה השתקף בפוסט הקודם שעסק בעיקר בתקופה זו ואילך. כל מה שקרה בתעשיה לפני כן, כלומר הדור הראשון והשני של הקונסולות, היה מבחינתי לוטה בערפל, בעיקר בגלל שהמשחקים מאותה תקופה נראו בעיני עלובים ומשעממים. אי לכך החלטתי לחקור קצת על איך הכל התחיל, וציפיתי לכתוב על זה פוסט משעמם וקצר. מה שיצא זה פוסט אינפורמטיבי ומעניין (וארוך למדי, למרות שניסיתי לקצר) שמסביר הרבה על התפתחות תעשיית משחקי הידאו.
נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנו נמצאים בעשור החמישי של תעשיית קונסולות המשחקים, כאשר שלוש הקונסולות העיקריות (נינטנדו ווי U, אקסבוקס ONE, פלייסטיישן 4) ושתי הקונסולות הניידות (פלייסטיישן Vita, נינטנדו 3DS) הן דור שמיני (!) של קונסולות המשחקים. מה שהתחיל בתחילת שנות השבעים עם המשחק "פונג" וקונסולת המגנווקס אודיסי, התפתח לכדי תעשייה שמוערכת בעשרות (אם לא מאות) מיליארדי דולרים. הנה סקירה מהירה של ההיסטוריה של קונסולות המשחקים, בדגש על שנות השמונים ושנות התשעים.
אקו הדולפין היה משחק כל כך ייחודי שבהתחלה ממש שנאתי אותו, כמו שלימדו אותנו לשנוא כל דבר שונה. עד אז משחק טוב היה בעיני משחק מכות "רגיל" כמו Streets of Rage או משחק פלטפורמה "שיגרתי" כמו Sonic. מנכ"ל סגה דאז, טום קלינסקי, אהב את השם אקו הדולפין, הוא אמר שזה שם מצויין כי הוא קליט והוא באותה תבנית כמו סוניק הקיפוד.
אלא שבניגוד לסוניק, הדמות אותה משחקים במשחקי אקו אינה חיה שעברה האנשה ברוטלית בסגנון הריטושים של וולט דיסני. אקו הוא משחק "ניו-אייג'", אתה משחק שם דולפין אמיתי, פוטוריאליסטי, שלשם שינוי לא קופץ מפלטפורמה אחת לשניה תוך כדי השמעת צליל מעצבן, אלא שוחה ברחבי האוקינוס בסביבה פיזיקלית ריאליסטית במיוחד, וכאן טמון ייחודו האמיתי של המשחק.