בשנים האחרונות עולה ז'אנר חדש של סרטים שמושפע מתרבות הפופ של משחקי הוידאו, בעיקר הישנים יותר משנות השמונים והתשעים. היוצרים הצעירים של היום היו ילדי נינטנדו וסגה, הם גדלו על משחקי וידאו ומבטאים את זה ביצירות שלהם. הנה המומלצים שלי.
מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים ועד לאמצע שנות התשעים של אותה המאה חלשו שתי חברות עיקריות על שוק משחקי הוידאו הביתיים – נינטנדו וסגה. הן היו מזוהות יותר מכל לפי הקונסולות (החומרה) שהן שיווקו ולפי ליין המשחקים הייחודיים להן, כך למשל בתחום משחקי התפקידים נינטנדו הציגה את סדרת זלדה ואילו סגה הציגה את פנטזי סטאר. באופן דומה, בתחום משחקי הפלטפורמה התמיד-פופולארי לנינטנדו היה את מאריו ולסגה היה את סוניק.
Streets of Rage (או SOR) לא המציא את ז'אנר של משחקי ה Beat 'em up / Brawler או כפי שהוא נקרא בעגה ה'לא מקצועית'- מכות רחוב. ההשוואה העתיקה מול המשחק הקלאסי Final Fight מבית קאפקום היא בהחלט מתבקשת, אבל לא מהסיבות הנכונות. רבים סבורים שסגה ניסתה להעתיק את פיינל פייט עם המשחק SOR הראשון שיצא למגה דרייב. זה לא מדוייק, הם בהחלט ניסו להעתיק את ההצלחה של המשחק הזה, אבל חשוב לציין כי קאפקום עצמה ניסתה לשחזר עם פיינל פייט הצלחה של משחק אחר: Double Dragon של חברת טכנוס שיצא בשנת 1987.
פריק אמיתי של משחקי וידאו חייב להיות גם פריק של משחקי הארקייד, הם תמיד היו עדיפים בכל בחינה על החומר שרץ בקונסולות המשחקים הביתיות. אמנם בערוב ימיהן הפער בין מכונות הארקייד והקונסולות הביתיות הצטמצם ונעלם, ועל כך בהמשך, אך מכונות הארקייד היו ונשארו מושא תשוקתם של כל הפריקים של משחקי הוידאו באשר הם. אחת מפנטזיות הילדות הגדולות ביותר שלי היתה שיטוט חופשי באולם ארקייד ענק כשבאמתחתי מספר אינסופי של מטבעות משחק.
מגזין פריק נוסד על ידי רמי שיר, עורך עיתון הילדים הידוע "אצבעוני", שתיפקד כעורך מגזין פריק מיום היווסדו ועד יומו האחרון. פריק היה ירחון על משחקי מחשב ומשחקי וידאו שיצא לאור לראשונה באוקטובר 1992. כשהוא מציג כתבות מעניינות יותר ותוכן טוב יותר, עבר פריק את יריבו הוותיק "וויז" (שהיה מעין מגזין מכירות של רשת באג) מבחינת תפוצה והשיג גם תוצאות עיסקיות בהתאם. בשיאו הגיע פריק ליותר מ 15,000 מנויים, הישג חסר תקדים למגאזין נישה מסוגו בארץ. מגזין "זומביט" ויורשו "קליק" גם הם לא היו תחרות רצינית לפריק.