הקטע עם רטרו גיימרים הוא שאנחנו נוסטלגיים, בוא נאמר יותר מהממוצע. אם זו גרפיקת פיקסלים ענקיים או פוליגונים ענקיים, זה עניין של טעם וגיל. אבל מה אם אני אגיד לכם שיש משחק שיספק את איטץ' הנוסטלגיה שלכם גם אם הקונסולה הראשונה שלכם הייתה המגה דרייב מהאייטיז וגם אם היא הייתה הפלייסטיישן מהניינטיז?
להמשיך לקרוא
סקירות רבות של דארקסיידרס 3 ציינו כי הוא משחק טוב, אבל עם משחקיות קצת מיושנת ומחדש מעט מאד. וזה נשמע כמו משחק מתאים ממש לבלוג שאתם קוראים עכשיו 🙂 ובהתחשב בכך שמאד אהבתי את שני המשחקים הקודמים – ואפילו כתבתי עליהם כתבת "חובה לשחק" – הנה הסקירה שלי של Darksiders 3.
להמשיך לקרוא
לואד ראנר הוא אחד מזכרונות הגיימינג המוקדמים ביותר שלי עוד מתקופת הקומודור 64, יחד עם ג'אמפמן. המשחק הזה הוא מהעידן שבו במרבית המשחקים הרקע היה שחור והמשחקיות הייתה בסיסית ומונוטונית עם סאונד שכלל בעיקר צפצופים ובליפים.
להמשיך לקרוא
בניגוד לשם שלו, משחק המכות רחוב (Beat em Up) הזה הוא לא באמת חיקוי של האבות המייסדים של הז'אנר – סטריטס אוף רייג' ופיינל פייט. Fight'N Rage עומד בפני עצמו כמשחק מכות אולדסקול ארקיידי כיפי ומיוחד עם עולם, דמויות וגיימפליי ייחודיים לו.
להמשיך לקרוא
אביר האת הוא שיר הלל למשחקי הפלטפורמה על קונסולות השמונה ביט, ובעיקר הנינטנדו נס. הוא מציג גרפיקת "8 ביט" מעולה ומשמיע מוזיקת צ'יפטיון לא פחות ממדהימה. אם היה יוצא בסוף האייטיז, שאבל נייט היה בקלות תופס מקום בפנתאון משחקי ה NES הטובים ביותר, לצד המשחקים האגדיים מהם הוא שואב השראה, כמו: מגה מן 2, קאסטלוואניה, סופר מאריו 3, ודאק טיילס.
להמשיך לקרוא
זהו בלוג [רטרו] גיימינג ופחות בלוג סרטים, ובכל שנות הבלוג כתבתי רק ביקורת אחת על סרט. אבל בתרבות הגיקית משחקי וידאו וסרטים שלובים זה בזה כל כך עד שלא יכולתי להתאפק וכתבתי את רשימת הטופ 10 האישית שלי לעשור שחלף 201X. ובאותה ההזדמנות גם נתתי את הטייק שלי לסרטי העשורים 199X ו 200X. אסתייג ואדגיש שזו רשימה סובייקטיבית ואני בטוח שלא כולם יסכימו איתה, אז בבקשה 🙂
להמשיך לקרוא
מלבד פרזנטציה וגיימפליי, במשחקי עולם-פתוח יש פרמטר חשוב נוסף – אימרסיביות (או "היטמעות", אם תרצו). כלומר, עד כמה העולם משכנע באינטראקטיביות שלו עם השחקן על מגוון האובייקטים והדמויות בו, ועד כמה הוא מכניס את השחקן לאווירה ומשכנע באותנטיות שלו. מכל משחקי העולם הפתוח ששיחקתי בהם אף משחק לא הגיע לרמה של Witcher 3 מבחינת החוויה והקשר לעולם ולדמות הגיבור. בתקופה שבה משחקי הכס והויקינגים שלטו במסך הטלויזיה שלי, לא הפתיע אותי שמשחק הפנטזיה הזה תפס אותי חזק, אבל כן הפתיע שהוא היה יותר משכנע ומעניין מהסדרות האלה ובכלל, גם מבחינת העלילה והסיפורים שהוא סיפר.
כשסיימתי את 150 השעות של המשחק העיקרי (לפני שני ה DLC הענקיים שלו) שאלתי את עצמי את אותה השאלה ששאלתי אחרי שסיימתי את טרילוגיית שר הטבעות – איך חוזרים מכאן לסרטים/משחקים רגילים?