בלספמוס 2 הוא המשך עלילתי ישיר של אחד ממשחקי המטרואידוואניה הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, ומתחיל בדיוק בנקודה שבה ה DLC האחרון הסתיים. בהתאם, הוא דומה לו מאד במשחקיות, בפרזנטציה האודיופונית והויזואלית, ובמיוחד מבחינת העולם האפל והמיוחד שבו הוא מתרחש. זהו משחק השנה 2023 של VGFreak, אבל כדי לקבל את מלוא החוויה אני מאד ממליץ לשחק בו מיד אחרי בלספמוס 1.
נקמתו של שרדר הוא לדעתי מעין שיא של תקופת הרנסנס של משחקי הביטאמאפ, או איך שאני אוהב לקרוא להם "מכות רחוב", שאנו נמצאים בעיצומה כיום. לא כי המשחק הוא מעולה בצורה יוצאת דופן, אלא יותר בגלל כמות המכירות האדירה שלו (מליון עותקים תוך פחות מחודש!), במיוחד בהתחשב בכך שזהו משחק דו מימדי פיקסל ארטי בז'אנר שנחשב יחסית נישתי. אבל זה כנראה האפיל של צבי הנינג'ה.
משחקי מאס אפקט בנו יקום עתידני מושקע ומפורט כל כך עד שהוא נותן פייט אפילו ליקום של סטאר טרק. הם גם מהמשחקים האימרסיביים ביותר ששיחקתי בהם אי פעם, למרות שהם לא בדיוק משחקי עולם פתוח. אבל לא רק העולם של מאס אפקט בנוי למשעי, גם סיפור העלילה הוא מפורט ומושקע ברמה הגבוהה ביותר. אותו סיפור שהסתיים בצורה ייחודית כל כך, עד שהיה נושא לדיונים אינסופיים (ובעיקר זעם) באינטרנט כשהמשחק השלישי יצא, עשר שנים לפני כתיבת שורות אלה.
פעם בכמה זמן יוצא משחק ניו-רטרו שמזכיר לי למה אני כל כך בעניין של רטרו גיימינג. Huntdown הוא משחק כזה. הוא משלב בצורה מושלמת בין משחקיות יריות/פלטפורמה קלאסית, גרפיקת פיקסל ארט עם פירוט ואנימציה מלוטשים למשעי, מוזיקת רטרו-ווייב מקורית מגניבה בטירוף, וסיפור/דמויות/עלילה שהופכים את המשחק הזה למוצר הכי "שנות השמונים" שאני חוויתי בשנים האחרונות.
סקוט פילגרים הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, לכן כמובן שכבר כתבתי על הסרט ואפילו על הפסקול הצ'יפטיוני המגניב של המשחק. "סקוט פילגרים: המשחק" הוא אחד ממשחקי הפיקסל-ארט / ניו-רטרו הידועים ביותר של שנות ה 2010 – על הגרפיקה הייחודית שלו היה אמון לא אחר מאשר פול רוברטסון ועל המוזיקה היה אמון הרכב הצ'יפטיון אנמנגוצ'י, ולכן לא מפתיע שמדובר במשחק מיוחד מאד. אבל המשחק הזה גם סבל מעסקת זכויות יוצרים סבוכה במיוחד, שהפכה אותו לנער הפוסטר של כל מה שגרוע בהפצות דיגיטליות בלבד של משחקים.
במשך רבע מאה חיכו מעריצי סדרת סטריטס אוף רייג' למשחק חדש בסדרת המכות רחוב (או "ביטאמאפ") הידועה ביותר בז'אנר. עם השנים הודלפו לא מעט ניסיונות להחיות אותה, ואת רובם אפשר לראות בפוסט בפורום האתר, אבל אף אחד מהם לא צלח. או אז, בקיץ 2018 בהפתעה גמורה נחשף פיתוח מתקדם ורשמי של סטריטס אוף רייג' 4 (או SoR4). וכמעריץ מושבע של הסדרה עוד מהמשחק הראשון מ 1991 חיכיתי לפרק החדש הזה בכליון עיניים. ולא רק שלא התאכזבתי, אלא ש SoR4 הוא בקלות משחק השנה (2020) של VGFreak.
אביר האת הוא שיר הלל למשחקי הפלטפורמה על קונסולות השמונה ביט, ובעיקר הנינטנדו נס. הוא מציג גרפיקת "8 ביט" מעולה ומשמיע מוזיקת צ'יפטיון לא פחות ממדהימה. אם היה יוצא בסוף האייטיז, שאבל נייט היה בקלות תופס מקום בפנתאון משחקי ה NES הטובים ביותר, לצד המשחקים האגדיים מהם הוא שואב השראה, כמו: מגה מן 2, קאסטלוואניה, סופר מאריו 3, ודאק טיילס.
מלבד פרזנטציה וגיימפליי, במשחקי עולם-פתוח יש פרמטר חשוב נוסף – אימרסיביות (או "היטמעות", אם תרצו). כלומר, עד כמה העולם משכנע באינטראקטיביות שלו עם השחקן על מגוון האובייקטים והדמויות בו, ועד כמה הוא מכניס את השחקן לאווירה ומשכנע באותנטיות שלו. מכל משחקי העולם הפתוח ששיחקתי בהם אף משחק לא הגיע לרמה של Witcher 3 מבחינת החוויה והקשר לעולם ולדמות הגיבור. בתקופה שבה משחקי הכס והויקינגים שלטו במסך הטלויזיה שלי, לא הפתיע אותי שמשחק הפנטזיה הזה תפס אותי חזק, אבל כן הפתיע שהוא היה יותר משכנע ומעניין מהסדרות האלה ובכלל, גם מבחינת העלילה והסיפורים שהוא סיפר.
כשסיימתי את 150 השעות של המשחק העיקרי (לפני שני ה DLC הענקיים שלו) שאלתי את עצמי את אותה השאלה ששאלתי אחרי שסיימתי את טרילוגיית שר הטבעות – איך חוזרים מכאן לסרטים/משחקים רגילים?
סדרת משחקי ילד הפלא – שנכון יותר לקרוא לה סדרת עולם המפלצות – זוכה לאחרונה לעדנה מחודשת, לשמחתי הרבה. מדובר בסדרת משחקים קלאסיים שמקורם באמצע שנות השמונים ושמהווים את אחד מעמודי התווך של ז'אנר הפלטפורמה הרפתקאות הידוע גם כ"מטרואידוואניה". לי אישית יש פינה חמה בלב למשחק עולם המפלצות 2 מ 1989 שיצא במערב בשם "ילד הפלא: מלכודת הדרקון" ולכן גם לרימייק היפהפה שלו שיצא ב 2017. אבל בסוף 2018 יצא ההמשך הרוחני ובעצם גם המעשי של מלכודת הדרקון – מנסטר בוי והממלכה המקוללת – וכבר אחרי פחות משעה של משחק התברר לי שזהו משחק השנה (2018) של VGFreak.