כשהמשחק הזה יצא לא הייתי כל כך בעניין שלו כי הוא פשוט לא היה מספיק טוב. אבל כמו שקורה עם הרבה משחקים מהשנים האחרונות, במשך הזמן יצאו לו עדכונים שליטשו את המשחקיות (עד לגירסה 2.2 שהיא האחרונה שלו), שהוסיפו שתי דמויות בנוסף לשלוש הדמויות המקוריות. לאחרונה גם הוכרז כי הסטודיו המפתח Hero Concept עובד כבר על משחק ההמשך, ולכן החלטתי שעכשיו הוא זמן מצויין לחזור ל Mayhem Brawler בגירסתו הסופית ולבדוק האם הוא שווה את זה.
כבר כתבתי על הסטודיו הבריטי Bitmap Bureau שמתמחה במשחקי ארקייד ארקיידיים במיוחד, כלומר משחקי פיקסל-ארט קשים וקצרים. הסטודיו התמקד עד היום בעיקר במשחקי יריות, אבל עם המשחק החדש שלהם "פיינל וונדטה" הם יצאו מהקופסה ויצרו משחק מכות רחוב ארקיידי כמו שהם יודעים לעשות – קצר ומאתגר.
הסטודיו הבריטי Bitmap Bureau נוסד ב 2016 ושם לו למטרה להתמחות במשחקי ארקייד במובן הכי קלאסי של המילה – משחקים עם פרזנטציה פיקסל-ארטית שאפשר לסיים תוך פחות משעה, אבל רק אם אתם טובים ממש בהם. מתוך המשחקים הראשונים של הסטודיו, בולטים במיוחד Xeno Crisis ו Battle Axe. שניהם משחקי יריות עם משחקיות, גרפיקה וסאונד הכי ארקייד-שנות-התשעים שתמצאו בים משחקי הניו-רטרו של השנים האחרונות.
"יאללה בלאגן" הוא פודקאסט גיימינג ידוע שמנחה אותו דימה חריטונוב. דימה יצר איתי קשר ורצה לראיין אותי על קונסולת ה 3DO שכתבתי עליה עוד בילדותי כשהייתי כתב במגזין פריק. מסתבר שבשנות התשעים (ובדיוק כמוני) דימה היה קורא באדיקות את פריק, ואף הכיר אותי כשהייתי שם כתב. אז כמובן שהסכמתי (;
בלאסטר מסטר היה אחד המשחקים המעוטרים ביותר על קונסולת השמונה ביט של נינטנדו. הוא יצא ב 1988 והיה חדשני בכך ששילב שני סגנונות גיימפליי: יריות-פלטפורמה עם טנק שיכול לקפוץ (שנקרא סופיה) ויריות-איזומטרי ממבט 3/4 עם טייס הטנק (שנקרא ג'ייסון), והכל במעטפת משחקיות מטרואידוואניה מצויינת. זה היה המשחק הראשון בסדרה ארוכה למדי, אבל גם היחיד שהיה טוב באמת… עד לריבוט המצוין שיצא ב 2017 כמשחק השקה לנינטנדו סוויץ'.
משחקי מאס אפקט בנו יקום עתידני מושקע ומפורט כל כך עד שהוא נותן פייט אפילו ליקום של סטאר טרק. הם גם מהמשחקים האימרסיביים ביותר ששיחקתי בהם אי פעם, למרות שהם לא בדיוק משחקי עולם פתוח. אבל לא רק העולם של מאס אפקט בנוי למשעי, גם סיפור העלילה הוא מפורט ומושקע ברמה הגבוהה ביותר. אותו סיפור שהסתיים בצורה ייחודית כל כך, עד שהיה נושא לדיונים אינסופיים (ובעיקר זעם) באינטרנט כשהמשחק השלישי יצא, עשר שנים לפני כתיבת שורות אלה.
Ys היא סידרת jRPG (משחקי תפקידים יפניים) הארוכה ביותר אחרי Final Fantasy אך החשיפה שלה זכתה במערב היא קטנה משמעותית. וזה קצת לא פייר, כי לסידרת הדגל של Nihon Falcom יש אווירה ייחודית ומעניינת והמשחקים שלה מצליחים לשאוב את השחקן לתוך עולם פנטסטי ולהיקשר לסיפור ולדמויות. הקסם הזה היה קיים עוד מתחילת הסדרה בסוף שנות השמונים, תקופה שרבים טוענים שהיתה תור הזהב של Nihon Falcom. בכתבה זו אתמקד בגירסת הטורבוגרפיקס סידי (פיסי אנג'ין סידי ביפן) של שני המשחקים הראשונים Ys Book I & II.
טרילוגיית גירז אוף וור על האקסבוקס 360 הם אולי המשחקים ששיחקתי וסיימתי הכי הרבה פעמים. הסיבה היא לא רק בתצוגה היפהפיה של העולם האפוקליפטי הטראגי שנקרא סרה, או בפסקול הסינמטי האפי המלהיב. גם לא רק במשחקיות המצויינת שהמציאה מחדש את מכניקת המחסה, והפכה את חווית הגייפליי לממכרת במיוחד. הסיבה לכך שחזרתי שוב ושוב לטרילוגית גירז אוף וור היא החוויה הקולנועית האפית שהיא נותנת לשחקן מהרגע שהוא לוקח את השלט לידיים, דרך כל שלבי המשחקים וסרטוני הביניים ועד לסיומה.
אסטריקס היה הקומיקס הראשון שקראתי באדיקות, כנראה בגלל שהספריה העירונית שהייתי מנוי בה כילד לא החזיקה אף קומיקס אחר… אבל הוא היה פשוט מעולה, ומאז הספרים הבודדים שיצאו בעברית – שאת כל אחד מהם קראתי בערך מאה פעמים – אני מחשיב את עצמי כמעריץ מושבע של אסטריקס ואובליקס: הגאלים שלמרות ההבדל העצום במימדי הגוף שלהם, האף שלהם הוא באותו גודל 🙂